אצל הקומיקאים והסטנדאפיסטים נוצרה סטיגמה שאין להם לב, שהם חסרי רגישות, שההומור וההופעה המצחיקה והרייטינג ואהדת הקהל מרשים להם לצחוק על לא מעט דברים שנויים במחלוקת, בין היתר על הקהל. תשאלו את אדיר מילר או את גיא הוכמן.

אבל אז מגיע לשכונה בחור חדש, עומר ברק שמו, ומביא עימו קומדיה שונה ואחרת, קומדיה שכל כולה היא לב אחד גדול. ספר שמפוצץ באהבה.
גם כשיוני, הדמות הראשית, שבור לב מהפרידה מיערה, האהבה הראשונה שלו ואיתה היה בזוגיות מיוחדת במשך שנים רבות, הוא לא נותן לרגשות השליליים להשתלט עליו, ועדיין קיים אצלו מקום חם בלב עבורה. גם כשהוא מנסה להמשיך הלאה בחייו.
גם כשיוני שוב ושוב מגיע לסיטואציות עם משפחתו, שכמו שאומר הסלנג הם משפחה פשוט "בלתי", הוא עדיין מנסה להשתוקק לכל רגע קטן של אחווה משפחתית, רגע אחד של משפחתיות נורמלית שכה חסר לו.

זהו ספר שכולו לב. דמויותיו לובשות צורה חיה ושוקקת. דמויות ישראליות כאלה אבל משהו בישראליות שלהם מקרב אותך אליהם - הן מצחיקות, חמות, ציניות, נוטות להשתמש בשפה סלנגית טיפוסית, שפה שבעיקר מבליטה אותם בחו"ל, כמו מקום ההתרחשות של העלילה, בלב ים ליד קפריסין ויוון.
זהו ספר קומי-טרגי. הוא קומי בגלל הפאנצ'ים שלו וכל מני שורות מחץ משעשעות, או דיאלוגים מהירים שמעלים חיוך, אך הוא גם טרגי בגלל כל מני נושאים, שכמו הנושאים השמחים והמרגשים, גם הם צומחים מהמקום הזה שנקרא "לב" - פרידה ושברון לב, מחלות (וביניהן מחלות לב), לידה שקטה ובעיות פוריות, וגם קצת ריפרור לשואה ולאיך שהיא עדיין משפיעה על אנשים בכל מני תחומים כמו הרגלי הצריכה למשל.
ויחד, הקומי והטראגי מתחברים להם בטבעיות רבה וללא שום צרימה, לכדי סיפור מחמם לב שכולו לב.

אם תתעלמו מהכריכה הוורודה והצעקנית, וזה שהספר משדר כלפי חוץ עוד קומדיה זולה (או כמו שמורי קורא לזה: "ספר טיסה", "ספר לא אמיתי") - מחכה לכם אירוע מענג, אירוע שכולו לב. או במילים אחרות: אירוע לבבי! (ותכל'ס, הוא כמו רכבת הרים של רגשות, אז הוא לא מיועד לאנשים רגישים בעלי לב חלש!).
בקיצור, ספר כלבבי.

את הספר הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים, ולא חשבתי שאחזור לסימניה...
אבל באווירת ה"ביחדנס" שהתפתחה פה בשבוע האחרון חשבתי לשתף בביקורת היותר ספונטנית שלי על הספר. כידוע לכולנו יש כותבים בוגרים בעיתונות, באקדמיה וכו' שמוצאים איזה "שוליית הקוסם" כזה, בן טיפוחים צעיר להעביר לו את מסורת הכתיבה. זה דבר ידוע בישראל וכבר בצבא אצלנו הייתה (לא בתחום הכתיבה) מעיין תחרות כזו לא מדוברת את מי "יחטפו" לחברות אזרחיות ישר אחרי הצבא, ובערך חצי מהקורס שלי נלחמו בי כדי שאני לא אקבל מצטיינת קורס. חייבת להגיד שהרבה שנים היה לי קשה עם זה, עם קידום צעירים כבר מהצבא או האקדמיה, יש לייט בלומרס כמו רבים מסימניה פה, חושבת שזה טיפשי ולעיתים מרושע לראות אותי במשך חמש דקות, ואם בהן אני לא מצליחה ("לא מצליחה" לדעתך - איש מבוגר שלא גדל בתקופה שלי) להתעלות על המחסום הכי קשה שלי... אז - אני לא מתאימה. פספסתם אותי... "טו בד דת' יו קודנט סי, סי דה וומאן דת' גירל קוד בי" (אבריל לבין בתרגום קטלני. סליחה אבריל אם את לא הולוגרמה ואת קוראת את זה אז סליחה)

אבל בסופו של דבר אתה לא יכול להילחם בזה, יכול להיות שהביקורת לא תהיה ממש אובייקטיבית אבל זה מהלב. אני לא מכוונת למישהו מסוים ולא רוצה להגיד לשון הרע, וזה ידוע שאצל חנונים כמוני החיים החברתיים הרבה פעמים נשענים על תקשורת המונים, ויש תחושה כזו של "יו, כולם מתו!" ואותי אישית כבר שנה בערך זה ממש דיכא, אז מי שלא הייתי נחמדה אליו שיידע למה...

ומי שיודע איפה למדתי ושירתי אולי מרגיש כמוני עכשיו, אבל בחרתי שלא להיות בקשרים עם העבר שלי.

אז לעניינינו, גם עם עומר ברק הייתה לי איזושהי התכתבות כללית בנוגע לכתיבה, לאחר הרצאה - שבסופה הבנתי שזה לא משהו אישי נגדי, פשוט לפעמים אנשים אחרים יש להם שיקולים אחרים, יש עוד דרכים להצליח, חבל להיתקע על זה ש"יאתרו" אותך.
(זה לא מה שנאמר בשיחה, זה פשוט משהו שזה הציף לי, כמו גם השם שהוא בחר לגיבורת הספר הלא רשמית "יערה" - אני לא מקנאה לא זה לא המצב!)

אז אני רוצה יותר להתמקד בלירז, הבחורה שבעצם מחזירה את גיבור הספר לתחום הצילום, ודווקא בגלל שהיא לא באמת דוגמנית והוא לא באמת צלם, סתם איש בן 32 שלא עשה משהו עם החיים שלו גם אם הקוראים חושבים שאין לו על מה להתלונן.
לביקורת:
זה כאילו כל השמות הומצאו פה כדי לעצבן אותי, אני לא יכולה. והוא גם טועה בשם של יערה וקורא לה יעלה (בהתחלה) וזה כבר ממש מוגזם.
כי בחיים האמיתיים (שלי לפחות) זה עובד הפוך. איך קוראים לך, יערה?
מה זה יעלה, יש כזה שם? זה בתעודת זהות?
שלא לדבר על זה שקוראים לו יוני אלול. תחליט - אתה יוני או אלול. אי אפשר שני חודשים (אם אני כותבת סיפור שמופיע בו השם יוני הבינה המלאכותית תמיד מקריאה את זה עם שורוק.)
אז לירז יש לה שריטה (תרתי משמע) היא לא היפה והנכונה הזו כמו יערה שהסוד היחיד שלה זה שהיא בנאדם אנושי כמו כולנו (הו האימה...)
אז לירז.

לירז משוכנעת שהיא לא יפה וזה לא כי היא בהריון עכשיו ולא חיזרו אחריה כבר שבועיים (סורי על הציניות), אלא כי (כנראה) אמרו לה שהיא לא יפה. ואמרו את זה מספיק פעמים כדי שהיא תנסה לחפש בעצמה על מה "להלביש את זה" ובסוף היא מחליטה שזו הצלקת. היא אחראית לכל הבעיות, בלי הצלקת על הפנים היא הייתה יפה. כי לא מעניין אף אחד איך קיבלת את הצלקת, לכולם יש צלקות.
היא מחפשת את הבנאדם שייתן לה זווית פחות צינית ממה שהיא קיבלה מהעולם עד עתה, ולצד זאת היא מחפשת לזכות בפרס של המאבטחת המצטיינת, גם אם זה גורם לאנשים עוד יותר לזלזל בה. כולנו צריכים חלום, ואם החלום שמחזיק אותך בחיים ובשפיות זה להיות המאבטחת המצטיינת, מי אתם שתשפטו?...

היא מצילה מטביעה את יוני אלול (טוב די עם השם הזה, זה בכוונה?)
שאם יערה לא הייתה עוזבת אותו לפני חמש שנים כנראה שהיום יוני אלול היה מישהו שמבריז ממסיבת שבועות בגן, ואיזו אמא מראה תמונות של הילדים הלא מפורסמים שלה, עוד לא עברה חצי דקה ויוני אלול כבר מוציא את הטלפון שלו וחופר לאישה אקראית במשך חמש שעות על מסיבת שבועות האלטרנטיבית, דרך עיניה של יערית הקטנה, ואיך במצבע צבאי מסובך אביה של יערית השיג חולצה לבנה, אבל אוי איזה מתח, היה עליה כיתוב. אז מה יוני עשה? הוא חשב (כנראה נזכר באימונים כשרצו אותו לנבחרת באמריקה) שבעצם מה עושים אם יש לך חולצה לא בצבע או במספר הנכון? הוא הגה ורשם פטנט על הרעיון הגאוני של להפוך את הצד של החולצה ולגזור את התווית.
ממש איב סאן לורן.

אז בקיצור זו הייתה סצנה ממש מרגשת בעיני, ובכלל כל היחס לעולם הצילום. כי בעצם דרך העובדה שיש תקנה לחפץ ישן כמו מצלמות מקצועיות, שבימינו נשאלת השאלה הפילוסופית: מה זה?
יש גם תקנה למי שעדיין נוסטלגי או נאחז בעבר כי הוא לא יודע מה צופן העתיד.
אני קראתי את זה ממש מהר, כי שוב - השמות ומושגים פה הם מאוד מהעולם שלי, גם הרקע וההווי מתחום המחשבים וגם הצד של האנשים הפשוטים עם החלומות הנלעגים.
האמת שאת הספר הראשון של עומר קניתי כסוג של "דווקא" כי באמת היה הרבה יח"צ ואנשים היו סביב זה, קנו את זה כמתנת סוף שנה למתנדבים צעירים, אז רציתי לראות האם כצעקתה. אחר-כך הנחתי את העותק על הספסל הקרוב שבו היה ספרים משומשים ותוך שתי דקות כבר אספו אותו (היו ספרים שהיו נשארים שבוע-חודש עד שהיו מעבירים אותם הלאה) אז ככה אתה גם לומד על סיכויי שיווק ומכירות. אני מניחה שהספר השני פחות "מכירתי" מהספר הראשון, כי אתה כבר לא הבחור החדש בשכונה.
אבל בעיני הוא יותר אותנטי מהראשון, שזו תכונה שאני יותר מעריכה גם אם אובייקטיבית לא נכון לבחור איזה ספר להוציא על סמך האותנטיות שלו. טוב חפרתי, ביי

ספר מקסים. אין דרך אחרת לנסח זאת. מילים שקופצות מתוך הדף ומפלסות את דרכן ישר אל הלב שלך. סיפור ישראלי משכנע עם דמויות אמיתיות והומור רלוונטי לכל אדם שגדל וחי בארץ. תחושת ההזדהות לאורך הקריאה פגשה אותי לא מעט, הרגשתי מאוד בבית.

יוני אלול שבור לב. אהבת הנעורים שלו עזבה אותו. הוא משאיר את לונדון מאחור וחוזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. אמא שלו מצליחה להשיג חופשה משפחתית ליוון, ומי הוא שיתווכח עם אמא שלו… לכן הוא מוצא את עצמו על קרוז יחד עם אחותו הנשואה פלוס שניים, אחיו הפרופסור והוריו הביקורתיים. וכל זה ממש לא תורם לביטחון העצמי שלו. אבל החופשה הזאת מדרדרת עוד יותר כשהוא שומע את קולה של בת זוגתו לשעבר ברמקולים של הספינה. היא עומדת להינשא לבחור אחר ויוני מרגיש שהוא עומד להתחרפן. הוא חייב למצוא אותה.

מלאכת הכתיבה בספר הזה נעשתה בצורה יפהפייה. עומר ברק שילב במקוריות את העבר של יוני ואת ההווה. גם יוני עצמו הוא דמות שכל כך נעים לגלות עליה דברים חדשים. המחשבות והרגשות שלו הועברו בצורה מאוד ברורה ומאוד אמפטית. זה היה פשוט תענוג.

אני אוסיף שה-60 עמודים אחרונים של הספר הרגישו לי קצת מרושלים ונמרחים וזה קצת הרס לי את הסגירה המושלמת שציפיתי לה. אבל חוץ מזה "כולם לחייך" מספק חווית קריאה קלילה והומוריסטית.

מומלץ.

נ.ב. הכריכה מעלפת בעיניי. לגמרי הצליחה להפנט אותי. אהבתי.

שברון לב, כמה שזה כואב... קשה לתאר במילים את מה שעובר על נפש האדם לאחר פרידה מאדם אהוב ובכל זאת הספרות מלאה בסופרים שמנסים להעביר את אותה תחושה ולתת לה ביטוי.

עומר ברק מצליח בצורה מדויקת להכניס אותו לראש וללב של אדם שבור לב ומרוסק שאהבתו הראשונה מזה 17 שנים סיימה את הזוגיות שלהם עם פתק אחד על המקרר "מצטערת" בדירתם המשותפת בלונדון וארון בגדים גדול וריק. כמה חודשים לאחר הפרידה אנו פוגשים את יוני עם משפחתו המטורללת על שיט תענוגות שהוריו קנו בעזרת קופונים כשכבר בשעה הראשונה הוא שומע ברמקולים הצעת נישואין לאקסית המיתולגית שהוא לא ראה מאז הפרידה והבטחה שהחתונה תתקיים על הספינה בעוד שלושה ימים. וכך מתחיל מסע שכולל את כל בני המשפחה ואת המאבטחת הראשית של הספינה לנסות ולעצור את יוני או את החתונה מלהתקיים.
בחלקו הראשון של הספר ברק מתאר את הדינמיקה המשפחתית בצורה כל-כך מצחיקה שפשוט אי אפשר לעצור את הצחוק והדמעות הנלוות לו, כל דמות היא ספציפית וביזארית בדרכה שלה ועם זאת כל אחד יוכל למצוא אדם אחד מחייו שמתקשר ומזכיר לו את אותן דמויות. לצד ההווה אנו נחשפים לעבר של יוני ויערה מרגע היכרותן אי שם בתחילת שנות ה2000 ועד רגע הפרידה הכואב בלונדון. החוויה של שברון הלב מועברת בצורה כל-כך מדוייקת שפשוט נשבר לי הלב לאורך הקריאה ונזכרתי כמה שזה כואב, זה כאב ספציפי שמשתלט על כל נים בגוף ולא משחרר.
היכולת של ברק לעבור בין רגעי צחוק לרגעי עצב, תיאור הדמויות והדינמיקה ביניהן והמתח שנבנה לקראת המפגש המחודש של יוני ויערה לספר מהנה שמומלץ בחום לקריאה.

בשליש האחרון של הספר כל מהלך האירועים עובר להילוך חמישי ונראה שכל מה שעניין את ברק זה לסיים את הספר, וזה קצת מוריד מחווית הקריאה. ועם זאת זה עדיין ספר שהייתי ממליץ לכל אחד, במיוחד עכשיו כשגשום בחוץ להיכנס איתו מתחת לפוך ולצאת לרכבת הרים של רגשות.

כן!
קומדיה רומנטית כיפית, עם קצת טעם של מסטיק הומורסקה, שכדרכן של קומדיות רומנטיות טובות נוגעות בנקודות עמוקות שמעסיקים את החברה (במקרה הזה בני השלושים ומשהו) - לא בהכרח לפי סדר החשיבות:
מצוקה כלכלית
פגיעות בנשים
ירידה מהארץ
קריירה והגשמה עצמית
משפחה
פוריות
משפחה ואהבה
מומלץ, כנראה בעיקר לבני/בנות 25-45.