ביקורת ספרותית על חיי - סיפורו של בן-פרובינציה - ספריית תרמיל #40 מאת אנטון צ'כוב
ספר מעולה

---

גם את הספר הזה מצאתי באותה מכולה שהכילה גם את מה שהיה חלק מעולם התרבות של מדי סינטוב ז''ל.

"המנהל אמר לי: 'אני מחזיקך רק מפני כבוד אבא שלך, אילמלא כך, היית זה כבר עף מכאן'".
עניתיו: 'אתה מפליג בשבחי, הוד מעלתך, בחושבך אותי ליודע עוף'". זו ההערה הקומית הפותחת את הספר הנוגה והמדכדך הזה, וגם האחרונה.

צ'כוב כתב על חיי הגיבור, מישאל פולוזנב, בנו של אדריכל ידוע בעיר פרובינציה קרתנית. הלה חובב תרבות נלהב, אך בכל הקשור לתעסוקה הוא "עוף מוזר" – במקום להשתלב בשירות הציבורי, לטפס בסולם הדרגות וליהנות ממעמד חברתי המקנה פריבילגיות, הבן מעדיף, שומו שמים, עבודת כפיים. הסביבה, בדרכיה היא, מתגייסת כדי להחזיר את הצעיר הסורר לתלם. זה הזכיר לי את ספריו של מורביה העוסקים במרד או באי-ציות של היחיד לכללי החברה וכיצד פעולה זו גורמת לתגובת נגד חברתית. בסיפור זה, האב צורח על בנו ומשתמש בשלל קללות שיכולות להעשיר את אוצר הקללות של כל אדם ממוצע.

דר' בלגובו, איש צבא שראה לעצמו ולדומיו תפקיד ביחד עם שאר ה"האינטליגנציה", להוסיף ידע ולחקור על מנת להגיע לאיזשהו "פרוגרס" ערטילאי, בעיניו עבודת כפיים היא בזבוז זמן וגם הוא מתגייס כדי להחזיר את הצעיר הסורר לדרך הישר: "ואינך מוצא שאם כולם, וביניהם גם בחירי המין האנושי, הוגי הדעות והמלומדים הגדולים, בהשתתפם במלחמת הקיום כל אחד בעד עצמו, יתחילו לבזבז זמן בניפוץ אבנים וציבוע גגות, עלול הדבר לסכן באופן רציני את הפרוגרס"?

הסופר חושף בפני הקורא שלל דמויות מעניינות מכל שכבות האוכלוסיה. בדמויות ספורות בלבד ניתן למצוא חן כלשהו (אניטה בלגובו, האוהבת את הגיבור בכל מאודה) והסופר לא חוסך מאמצים להציג את הצדדים הנלעגים שלהן. החל מקליאופטרה, האחות הנוירוטית וחדלת-האישים של הגיבור, עבור דרך שלל טיפוסים מכל שכבות החברה וכלה במאשה דולז'יקוב, בתו של המהנדס לה הוא נישא. היא משכנעת אותו לעבור לאחוזה בכפר כדי להגשים חלומות מופרכים משלה, רק כדי להתפכח במהירות מהחלומות אודות החיים בכפר. מסתבר שגם לה מדביק צ'כוב צדדים פחות מחמיאים, בלשון המעטה.

באמצעות התהפוכות בחייו של הגיבור הקורא נחשף למעמדות השונים במלא עליבותם. האיכרים מוצגים כבורים ושיכורים, הגונבים ומרמים ככל יכולתם. גם אנשי המקצוע מרמים וכמובן אלה משתייכים למעמד הגבוה – נוטלים שוחד וגונבים מהקופה הציבורית. צ'כוב מציג את העליבות הפיסית של העיר וגם את "תרומתה" לחברה הרוסית: "עירנו כבר קיימת מאות שנים ובמשך כל התקופה הארוכה הזאת היא לא נתנה למולדת אף אדם מועיל אחד....החנקתם, בראשית צמיחתו, כל מי ומה שהיה בו משהו מן הלוהט והמפרכס לחיים. עיר של חנוונים, בעלי בתי מרזח, פקידים, צבועים וחנפנים..." מטיח מישאל באביו לקראת סוף הספר. ואכן כל מי שעיניו בראשו מחפש להרחיב את אופקיו מגיע לסנט פטרסבורג ואף טוב יותר – מוצא את עצמו באמריקה. לאחר ההתבוססות במדמנת העיירה העלובה על טיפוסיה הדוחים, המעבר לאמריקה נשמע כמו מעבר לכוכב מאדים, בערך.

צ'כוב שם בפי גיבורו דברים אודות זרמי עומק בחברה אשר מתקיימים, אך אינו טורח לפתח נקודה זו. בהתחשב בכך שהספר נכתב ב-1896, קצת יותר מעשרים שנים לפני שתי המהפיכות שזעזעו את רוסיה ושינו את החברה הרוסית מהקצה אל הקצה, זה מותיר טעם של החמצה בכל הנוגע ליכולת הנבואית של הסופר, אך מדגיש את ראייתו המעמיקה של החברה הרוסית. ניכר שהוא כותב מניסיונו האישי.

נאמן לרוח הקודרת של הסיפור, הוא מסתיים בנימה קודרת, אך כזו המציעה נחמה כלשהי. הסיום הענוג מעלה את הסיפור הנפלא לגבהים חדשים. האיור המקסים של דני קרוון, המעטר את הכריכה, מתייחס לאפיזודה נפלאה זו בספר.

השורה התחתונה: ספר נפלא, עשיר בתובנות אודות רוסיה של שלהי המאה ה-19, מומלץ.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על חיי - סיפורו של בן-פרובינציה - ספריית תרמיל #40