ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 2 ביוני, 2024
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
יש נוסחה: גיבור/ה ראשי/ת וסייד קיק. לגיבור יש תכונות שהופכות אותו למוכשר באופן יוצא דופן, וכך הוא (או היא) מיועדים, מקץ כמה מאות עמודים לפתור את התעלומה ולמצוא את הפושע. הגיבור הוא חזק - אולי מומחה באמנויות לחימה או הישרדות, אולי היא האקרית חסרת גבולות, אולי פתולוגית עם עין שלישית, איש מז"פ עתיר אינטואיציה או רופאה חכמה במיוחד. במקביל - הוא גם פגום, אבל הפגם הוא כזה שרק לכאורה הוא פגם, ולמעשה יש בו מין חן כזה של "מה התכונה הרעה שלך" בראיונות עבודה. וכך הגיבור הוא נגיד אוטיסט בתפקוד גבוה, או שהיא מתבודדת, או שהוא שתיין ומיוסר, או שיש לה לשון חדה מדי וחבריה לצוות בית החולים נרתעים ממנה לרוב. לא משהו שיעצור אותה או אותו במרדף אחרי הפושע. בדרך כלל - להיפך.
הסיידקיק - לרוב גבר, אגב, ולעתים אפילו ממוקם מעל הגיבור הראשי בהיררכיה - פחות מוכשר, גם אם הוא חינני בדרכו שלו, ופחות חד מנאמבר וואן. תפקידו לעזור בחשיבה, במרדפים, במטלות פיזיות, או בסגירת פינות. האסיסטנט עם הסאקשן אצל רופא השיניים, אם תרצו, או הילד בן ה-11 בטיול קמפינג. הוא מחליק את העלילה קדימה, והפגמים שלו בולטים מעט יותר. הוא מעכב הכול בקלאמזיות שלו, במוסריות המעצבנת או במחשבתו המעורפלת. הסיידקיקים נתפסים, הם מתלבטים, הם נלקחים כבני ערובה (סליחה על הטריגר), הם אף פעם לא מבינים (הרבה אחרי הקורא, נגיד) את התמונה הגדולה, ומה קורה באמת.
ככה זה, עוד מאז שרלוק הגאון עם הכינור והדדוקציות וווטסון הרופא החביב, חסר התועלת והמעצבן, דרך הנערה עם הקעקוע ומיכאל בלומקוויסט האנמי, ולמעשה בחלק גדול מהספרים והסרטים שעובדים עם זוגות כאלה. הסיבה שיש נוסחה כזו היא שהנוסחה, כמובן, עובדת - עד שהיא נמאסת או מאבדת את הטעם, כעבור X ספרים. כמה כבר אפשר לסחוט את הלימון של ליסבת סאלאנדר, ההאקרית האנטי-סוציאלית?
****
גם כאן הנוסחה עובדת, והספר לא נמאס עליי, עד כדי כך שכבר קניתי את גירסת הקינדל של הספר הבא בטרילוגיה. אני כבר יכול לאתר פה ושם את המניירות הספרותיות שעולות על העצבים, אבל זה עדיין, עדיין לא יצא לי מכל החורים. כנראה עוד ספר אחד, או משהו.
אימלוק קצר: ספרות מתח סקנדינבית, רק בספרד החמה. כל היורגנסון והפרדריקסון הופכים לאורטיז או חימנז, והשלג - לשרב. אנטוניה סקוט היא חצי ספרדייה חצי אנגליה, והיא "המלכה האדומה" - מין מחשב-על אנושי שמצליחה להגיע למסקנות ולמדוד חלופות מהר יותר מכל בן תמותה בשל יכולותיה הקוגנטיביות המשודרגות. היא כמובן יפה, אבל לא באופן מנקר עיניים. במקביל, היא חושבת על התאבדות במשך שלוש דקות בדיוק ביום, ובסך הכול בנאדם לא מתפקד במיוחד בשל טראומה המפורטת בספר. הסיידקיק, שותפה לפתרון הפשעים הוא ג'ון גוטיירז, בלש באסקי משטרתי גיי ושמן שמקפידים בכל שני משפטים להדגיש שהוא לא שמן, שאוהב חיים פשוטים, את המצפון שלו ואת האוכל של אמא.
והם רודפים אחרי פושע מתוחכם במיוחד. נו, אתם יכולים לנחש מה קורה. כל עוד זה קורה, זה בסדר.
ספר טוב, אולי אחזיק מעמד עוד ספר אחד בסדרה. הנוסחה, כמתבקש, תתפרק מאליה.
****
29 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-4 חודשים)
אנטוניה סקוט היא לימון ליים? המממ. אני חייב לומר שלמרות נתוני הפתיחה הנאים, אם אני מתעכב על זה, לא ממש הרגשתי אליה מה שהיה מתבקש.
אולי בגלל שהסגנון המחוייך משהו של הסופר והנטייה שלו לחזרות מעצבנות ("לא שהוא שמן" או הישיבה שלה שלוש דקות כדי להרהר על התאבדויות) הרחיקו אותי מסוג ההזדהות הזה. דווקא הדמות של ליסבת יותר דיברה אליי איכשהו. משהו באלימות הכבושה שלה - שלפעמים יצאה החוצה בכל הדרה - עשה לי טוב.
אפרתי - אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ וחני - וואללה (ערבית) מה לעשות, לצערי סיידקיק היא מילה שאין לה מקבילה לא מגושמת בעברית. |
|
|
חני
(לפני שנה ו-4 חודשים)
ליסבאת יש רק אחת אבל שווה לנסות.
אתה משתמש בהרבה מילים לועזיות שמושחלות בסקירה. אני תוהה אם ברגיל שלך אתה שוזר את התמהיל הזה ביחד. אף פעם לא השתמשתי בביטוי סיד קיק... |
|
|
אפרתי
(לפני שנה ו-4 חודשים)
קניתי, לא הספיקותי לקרוא או אולי עוד לא התחשק לי. מקווה שיתחשק. לאור הביקורת יש סיכוי.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני שנה ו-4 חודשים)
ליסבת סלאנדר היא לימון חמוץ, אלים ורע מזג.
אנטוניה סקוט היא לימון ליים ריחני, חינני ונשכני. והיא גם אישה ביונית. ליסבט סתם האקרית מעצבנת. בכל מקרה, אני בתקופת צינון בין הראשון לשני, מה בוער? |
|
|
זאבי קציר
(לפני שנה ו-4 חודשים)
זה ספר שמאד אהבתי
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-4 חודשים)
נו שויין, מה זה משנה מה קונים. זו לא אינדיקציה לשום דבר
|
|
|
מורי
(לפני שנה ו-4 חודשים)
לא מושך תשומת לב בחנות. לך תדע מה כן.
|
29 הקוראים שאהבו את הביקורת
