לפני מספר חודשים ראיתי בתיאטרון בית לסין את ההצגה "אמצע". גיבורי ההצגה הם גארי ומגי, בני זוג הנשואים 15 שנה. לילה אחד מוצא גארי את מגי כשהיא ערה בשעת לילה מאוחרת ולשאלתו מה קרה, היא משיבה "אני לא אוהבת אותך יותר." וכך במשך כ-90 דקות נפרשים בפני הצופים חייהם הזוגיים של גארי ומגי כאשר הם מנסים לנקות את השולחן ולבחון האם הם יכולים להמשיך ביחד או לא (דרך אגב: מיה דגן שחקנית מדהימה).

למקרא ספרו זה של מארקס, נזכרתי באחת מהרצאותיו הרבות של גיל שוחט שבהן נכחתי. שוחט דיבר על ההשפעה של יוצרים גדולים ואמר את המשפט האלמותי הבא: "היוצרים המוכשרים מושפעים, ואילו הגאונים באמת – גונבים".

וכיצד שני הדברים הללו קשורים? אין לי ספק כי דייוויד אלדריג', המחזאי הבריטי שכתב את "אמצע", קרא את מארקס והושפע מאוד. אך יש הבדל אחד (מכיוון שהוא כנראה רק יוצר מוכשר ולא גאון...) המחזה אמצע הוא דיאלוג ואילו ספרו של מארקס הוא מונולוג.

מארקס כתב מחזה אשר לכל אורכו יש גם הוראות בימוי מדויקות וברורות. זהו סיפורה של גרסיאלה המטיחה בבעלה את כל תסכוליה אותם צברה במשך 25 שנה. היא מתארת בפרוט את כל ההשפלות שהיו מנת חלקה לאורך השנים: היא מספרת על בגידות, שקרים, היעלמויות, עלבונות, מניעת סקס ואדישות מתמשכת. בעלה התאהב בשחקנית צעירה שהפכה למאהבת שלו והוא לא רק מבלה את לילותיו בחיקה אלא גם משלם כסף לגבר אחר כדי שיישא אותה לאישה ויתפקד כאב לילדים שילדה לו. סידור כזה מזמין כמובן גל של שמועות ורכילויות. בין לבין היא מתארת גם את יחסיו של הבעל עם אימו ואביו כדי שנכיר טוב יותר את דמותו.

על פי המחזה של מארקס, הבעל נוכח על הבמה אך לא מדובר בשחקן אמיתי אלא בובה של גבר הקורא עיתון. סוג של נוכח נפקד.

בסך הכל מדובר בסיפור די בנאלי של חיי נישואין לא מוצלחים במיוחד, אך יתרונו הגדול של הספר הוא כמובן הכתיבה המשובחת של מארקס והעובדה שמדובר בספרון קצר בן 68 עמודים.

3 וחצי כוכבים אותם עיגלתי ל-4 בפרץ של טוב לב.

נתחיל בשם הספר ,אהבה .. נגד גבר יושב.", לא "בימי כולרה", לא "את ...", פשוט נגד.
ואם למישהו יש ציפיות של אהבה בלתי ממומשת, מתגלה דרמה אנושית של אהבת בני זוג שעוברת מטמורפוזה המתחילה כמו השיר "ווידוי" של אלכסנדר פן:
"מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אלי תחזור."
תבנית ה"עוני המאושר" הופכת לעושר מנוול, ומוריק מתוכן את החיים המשותפים.
המיוחד בספר זה הוא יכולת הביטוי הנעלה שלגבריאל גרסיה מרקס, שכותב מחזה, במתכונת מונולוג של האישה על המטמורפוזה של חיי הנישואין.
הבעל נוכח בצורת דמות קוראת עיתון, או דחליל שניתן לדקור אותה, ולארגן את הטרוניות והכעסים על פי רצונה של האישה/ השחקנית.
יש במחזה מתח בימתי נפלא. הוראות הבימוי והתאורה כמו הסקסופון יוצרות אווירה נפלאה ומרתקת.
יתרון נוסף הוא שמדובר בספרון בן 68 עמודים, ומה טוב יותר מלקרוא דבר כזה בימי קורונה מכבידים אלו.
בצד כל זה, המונולוג הוא כשמו, חד צדדי, אין בו דואליות או הצגת הצד השני, וכזה הוא נשמע.