כותרת המשנה של הספר היא "להיות מעריץ פופ בישראל" והספר מכיל קטעים רבים של כותבים שונים שמספרים על הלהקה/האמן שהם העריצו או עדיין מעריצים. אמר מי שאמר (ובאמת יש וויכוח למי מיוחסת האמירה הזו) ש"לכתוב אודות מוזיקה זה כמו לרקוד אודות ארכיטקטורה". כלומר, זה מטופש ולעד יפספס את המטרה או לא יצליח להעביר את החוויה במלואה. אני נוטה להסכים. ועדיין יש כמה קטעים נהדרים בספר, לצד קטעים בינוניים וקטעים לא טובים. איפה שהכותב מנסה להעביר לקורא את חוויית ההאזנה לגיטרה החשמלית שמופיעה בשיר השני באלבום הראשון של הלהקה- זה כנראה יהיה קטע גרוע. כי איך תעביר נגינה של גיטרה בכתב? אבל איפה שהכותבת מנסה להעביר את התחושה של מציאת תשובה בהערצה, מקור לנחמה, מציאת משמעות בעולם, נתיב התבגרות ומה לא בעצם- שם נמצאים הקטעים הטובים של הספר.
מה שנחמד בספר הוא שאם לא אהבת קטע אחד, פשוט עבור לקטע הבא. כמו בהאזנה לאלבום. הקטעים הטובים ביותר, לדעתי, הם של שרון קנטור (בוי ג'ורג') ואריק שגב (הקלאש). גם הקטעים של אליס ביאלסקי, אסף גברון, דנה קסלר ואיל שגיא ביזאוי טובים.
סך הכל הספר מומלץ למי שאוהב לקרוא על מוזיקה והמקום שהיא תופסת בחיים של אחרים כדי להבין טוב יותר את מקומה אצלנו.
