וואווווו, קניתי את הספר ''התמים'' לכאורה בדוכן הפגומים לפני שלוש שנים שוכב אצלי במדף וכשגיליתי אותו התאהבתי שקניתי את שאר הטרילוגיה ואת הספין אוף.
ספר טוב, מצחיק ומאוד מעניין. ניל שוסטרמן ממש מגיע לפרטים הקטנים של העולם הזה שזה סופר משמעותי ומדהים, העליליה נוגעת מאוד.
לכל מי שחושב שזה ספר רומנטי או רומנטזי אז זה לא, כן יש אהבה קטנה אבל לא מדגישים אותה בספר הזה אבל ספר וואו.

הכרישים: הבא בתור!
מלאך המוות: שלום.
הכרישים: שלום שלום, מה יש לך להציע לנו?
מלאך המוות: אז ככה, אני מציע לכם עולם מושלם בלי מוות: בלי קורונה, בלי רצח, בלי ניסיונות התאבדות מוצלחים. אם אתה תיפגע, מיד תקבל החייאה ותחזור לחיים, חזק ובריא כמו שור כאילו מעולם לא מתת.
הכרישים: נשמע מעניין, אבל... איך דבר גרנדיוזי כזה יכול לקרות בפועל? האם שווה לנו להשקיע בדבר כזה?
מלאך המוות: שכחתם עם מי אתם מדברים? אני מלאך המוות! אני אחראי על כל הנושא הזה!
הכרישים: אה נכון, סליחה כבודו.
מלאך המוות: לא נורא, זה בסדר... נו, אתם בוחרים להשקיע?
הכרישים: כן, כן, זה נשמע טוב מאוד!
מלאך המוות: יופי... רק, לפני זה, אני רוצה להגיד שיש קאץ' קטן. ממש ממש קטנטן...
הכרישים: אוקיי... ומה הוא אותו הקאץ'?
מלאך המוות: אנשים בכל זאת ימותו, למרות הכל...
הכרישים: מה?????
מלאך המוות: מה שמה? אתם מדברים כאן עם מלאך המוות! בלי מוות, החיים יהיו משעממים ולא יהיו שווים כלום...

***

הספר הזה הוא מסוג הספרים שאני לא מבין איך אף אחד אחר לפני לא חשב על הרעיון שעומד מאחוריהם. וזה כולל גם אותי...

בקצרה: העולם הוא עולם עתידני, כשהאנושות כבר בקושי זוכרת איך זה להיות בת תמותה. אם בעולם התמותה היית מקבל פגיעה אנושה והיית מת, כאן אתה מת באופן זמני, נשלח למרכז ההחייאה, ובנוסף, כפיצוי על החוויה הלא נעימה, מקבל גלידה טעימה במיוחד. נשמע טוב? לא פלא אם ככה שהרבה פוגעים בעצמם בכוונה רק כדי שיקבלו החייאה ויטעמו מן הגלידה המפורסמת. אם היית "מת" 3 פעמים, היית מקבל 3 פעמים גלידה...
כמו כן, אנשים בני 200 יכולים להסתובב בעולם בגוף צעיר באיזה גיל שהם בוחרים בו להיראות - ככה שבכל זאת יהיה אפשר לשכב עם קטינות ולא ללכת לבית סוהר אחר כך ולהיות מואשמים בפדופיליה...
אבל - כמו שאמרתי, יש קאץ' - שהרי אם יש יותר אנשים שלא מתים, אז יש גם יותר אנשים באופן כללי. אז מה הפיתרון? מסתבר שגם בספר בידיוני כמו זה, האנושות לא מוכנה להסתפק בילד אחד כמו בסין, ומכאן שהפיתרון הוא... החרמשות.

החרמשות הוא גוף של אנשים שנבחרים על ידי כך שהם עוברים מבחני מוות ורצח, וגם מבחני אורח רוח ומצפון. בסופו של דבר, אם הם מתאימים לתפקיד הם מוסמכים להיות חרמשים - אנשים שבסמכותם לבצע ליקוטים. כלומר, לבחור את האנשים שנראים להם מתאימים, לפי כל מני קריטריונים, וליטול את חייהם. ולא, לא רק שהם ימותו באופן מוחלט הפעם, על זה הם גם לא יקבלו גלידה...
ואם חרמש מוצא לנכון להעניק חסינות של שנה אחת מפני ליקוטים לאדם כלשהו, הוא מורה על אותו אדם לנשק את טבעת החרמשות שלו, והוא חסין מפני ליקוטים למשך שנה אחת. בקיצור, שווה לכם להתחתן עם חרמשים, כי אז תוכלו לנשק בחתונה את הטבעת שלהם, ולזכות לחסינות מפני מוות...

האם הייתם רוצים לחיות בעולם כזה? שבו הכל עיניין של מזל ולא תלוי מעשה. עולם שבו מצד אחד אתה יכול לחיות עד גיל 200 מבלי למות, אבל מצד שני אתה יכול להיבחר למות בגיל צעיר, רק כי בן אדם, בדיוק בדיוק כמוך,החליט שהגיע זמנך למות, ושאותו אדם לא יוכנס לכלא כי ככה זה, זה החוק? ושהחשש למות מעסיק אותך הרבה יותר, בתדירות של כל יום כי כל יום זה יכול לקרות, כי זה הכל עיניין של מזל, של הגרלה?

או שהייתם מעדיפים לחיות בעולם המוכר לכם, כזה שבו יש לך מעט יותר שליטה וסדר, אם כי לא מוחלטת, ושאם אתה מת אתה מת ואם לא אז לא, בלי קשר למה שמישהו מחליט עבורך במסגרת החוק, אבל מצד שני גם יש הרבה דרכים שאפשר למות מהם, בעוד באופציה הראשונה מתים רק מדבר אחד ומכך יוצא שהסבירות למות בכל זאת אולי גבוהה יותר?

שאלת השאלות.
כל אופציה יש בה צד של שלמות, של עיסקה טובה, אבל בכל אופציה יש גם איזשהו קאץ'...

הספר מתמקד ברואן וסיטרה, שני בני נוער רגילים לחלוטין, שמנסים לחיות את חייהם הרגילים והמשעממים כמה שאפשר, לפחות עד שאיזה חרמש יודיע להם שהם מלוקטים.
והחרמש אכן מגיע אל כל אחד מהם, אלא שלצורך משהו אחר: להיות שוליות של חרמשים. כלומר, ללמוד את מלאכת הליקוט, כדי שבבוא היום הם יהיו חרמשים מן המניין.
אלא שגם כאן, כך מסתבר, יש איזה קאץ'...

***

ספר מצויין לטעמי. הייתי רוצה להגיד שמתתי עליו, אבל אני לא רוצה לפתוח פה לשטן...
אהבתי את העיסוק שלו בנושא המוות, נושא שמעסיק את כולנו, ולא רק כשאנחנו ניצבים בפניו. הספר גורם לך לחשוב ולשאול את עצמך איך זה יהיה לחיות בעולם כזה והאם אי פעם ימצאו חיסון למוות.
אהבתי אפילו עוד יותר את העיסוק במוות, מהזווית של החרמשים, מהזווית של אלה שנוטלים את החיים: הספר מעלה שאלות ונקודות למחשבה, של מוסר וערכים - המצפון הלא שקט שמתעורר לו לפני ואחרי נטילת חיים של אדם, דבר שכביכול נעשה בחוק, אך משהו כנראה שהיה טבוע בביולוגיה של האנשים מעידן התמותה נשאר גם ברגשותיהם ובלבבותיהם של אנשים בעידן של האי תמותה.
וכמו בהרבה ספרים בידיוניים, גם כאן יש את ה"חבר'ה הרעים" שלוקחים את נטילת החיים בקלות רבה יותר, ואף נהנים ממנה...
זה גורם לך עוד יותר לחשוב שטוב שאנחנו לא חיים בעולם כזה, למרות התחושה הכללית הזו של עולם מושלם.

בקיצור, ספר כמו שספר בז'אנר הזה צריך להיות: רעיון מעניין, עלילה טובה ולא משעממת לרגע, כתיבה זורמת, דמויות עשויות היטב, מלא חוקים שיוצרים עומק ורצינות ומורכבות לעולם שאותו ברא הסופר, תככים ומזימות, וגם - עצם היותו ספר ראשון מתוך סידרה, כשאין לדעת מתי בדיוק יתורגם הספר השני, ולכן איאלץ לחכות בסבלנות כשיתורגם ואז להתנפל עליו בשקיקה שתהיה שווה את כל זמן ההמתנה!

נ.ב - אני שמח מאוד שלא לוקטתי באמצע קריאת הספר, כי אז הייתי ממש מת מרוב מתח, תרתי משמע...
ומלאך המוות - אם אתה שומע אותי - עשה טובה ואל תלקט אותי עד שכל הספרים בסידרה לא יתורגמו ואסיים לקרוא את כולם עד הסוף... (אבל אשמח אם לא תלקט אותי בכלל, אוקיי?)


***

מקדיש את הביקורת לסקאוט, שאחרי שקניתי לה את החדש של משחקי הרעב, לא נשארה חייבת והעירה את תשומת ליבי לספר הזה וגם קנתה לי אותו... אני מת עלייך!


שבוע טוב שיהיה לכולם, והכי חשוב - המון המון בריאות! שתזכו לחיים ארוכים וטובים!

חרמש, ניל שוסטרמן
סוגה: מד"ב/דיסטופיה
במילה אחת: גאוני
דירוג: 5 כוכבים

בקצרה: עולם מושלם. בלי רעב, בלי מחלות ובלי סבל. האנושות הצליחה להכניע גם את המוות. אבל לחיים בעולם מושלם כזה יש גם מחיר כבד – החרמשים. שני בני נוער, סִיטְרָה ורואן, נבחרים להיות שוליות של חרמש. זהו תפקיד שאיש מהם לא רוצה, ובדיוק בגלל זה הם נבחרו לו. בעולם ללא מוות, רק החרמשים יכולים לסיים חיים, והם חייבים לעשות זאת כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין. זהו תפקיד מכובד ועתיר זכויות, אבל בכל מקום שאליו חרמשים מגיעים הם פוגשים רק פחד.
סיטרה ורואן מתוודעים לעולמם של החרמשים ולומדים לשלוט ב"אמנות ההרג", אך שניהם יודעים היטב שכישלון עלול להוביל לסוף חייהם שלהם.

מד"ב: בסיפור ישנם מוטיבים של מד"ב סביב חיי נצח, אבל שום דבר כבד שיבריח קוראים שיש להם פוביה ממד"ב. זה לא באמת מד"ב (כלומר כן, אבל לא).

מתח: יש קצת מתח בספר, אבל לדעתי הוא לא נכתב כספר מתח.

טכנולוגיה: למרות שאנחנו בעתיד הרחוק, הטכנולוגיה היא של היום. מתאים גם לטכנופובים.

אלימות: טוב, זה ספר על מוות, אז אלימות לא חסרה. אבל הכל די רך אם מתעלמים מהעובדה שרצח זה לא מעשה רך. ברמה הפילוסופית, זה לא רצח אלא סיום חיים נדרש.

PG: מתאים לבני נוער.

מתאים ל: כולם, בפרט לכאלה החולמים על חיי נצח.

קריאה חוזרת: הספר הבא שאקרא יהיה ספר ההמשך (חלק 2).

ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): לא מכיר ספרים דומים.

סיכום: לעיתים רחוקות נופל לידי ספר הכובש אותי מהרגע הראשון והגורם לי לשאול איך לא חשבו על הרעיון הזה קודם. איזה גאון הסופר צריך להיות כדי לכתוב ספר עמוק המעלה שאלות רבות על חיי נצח ומצליח לסחוף אותנו בתיאבון רב לגמור את הספר כמה שיותר מהר.
למרות שזה מוגדר ספר נוער (שני הגיבורים הם בני נוער), אני מחזיק מזה ספר למבוגרים. הרבה רבדים יש בכתיבת הזו ועכשיו אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לחיות לעד. גם לא לעבור תהליכי הצערה ובגיל 130 להיראות בן 30. בהרבה ספרי נוער, הכתיבה נורא פשטנית וילדותית וכל הסיפור נע לקראת נשיקה (או לא) בסופו. הכתיבה בחרמש היא די בוגרת ולמעט כמה סצנות בודדות בין הגיבורים (היא אוהבת אותי או לא?), יש חלקים עמוקים ומעט פילוסופיים.
למרות תחושה שהסיפור מתבסס על רעיון המבוך, ובהתחלה חשבתי שזה מתקדם לקראת משחקי הרעב, ישנן כמה שכבות בסיפור. בשכבה אחת, יש קצת מאבק מי ישרוד ומי ימות, אבל זה בשוליים. שכבה אחרת דנה בהיבטים פילוסופיים על חיי נצח. שכבה אחרת נוגעת בהיבטים סוציאליים כגון מה כבר נותר לעשות בחיים כאשר הכל כבר נעשה. יש גם את העננה (שזה סופר ענן מחשוב השולטת על החיים) ומה מקומה בחיינו – כמה שזה רלוונטי בימים אלה כשדנים על השתלטות ה – AI על האנושות.
נהניתי גם מכתיבה מעט מצחיקה ומעט צינית, בעיקר סביב נושא המוות (לא רוצה לשים כאן ספוילרים). המחבר השקיע רבות בתיאור מאוד רציני ומקצועי של כלי המוות (הרבה סוגי סכינים בגדלים שונים) המשמשים את החרמשים וכיצד הם הופכים למאסטרים של הרג. מישהו אמר מרוץ חימוש גרעיני?
זה ספר ראשון בטרילוגיה והוא ספר חובה. גאוני.

טוב, אז איך מתחילים?

האמת היא שעוד לא סיימתי את הסדרה - עוד נשאר לי לקרוא את הספר ה3 שאני מקווה שלא אתאכזב ממנו, אבל בינתיים אני בכל זאת אכתוב ביקורת כי למה לא.

אז כמו שבטח הבנתם, הספר מספר על עולם "מושלם" לכאורה, בלי מוות ומחלות וכולי וכולי. אני לא אפרט מידי כי אני מניחה שאם הגעתם לשלב של קריאת ביקורת על ספר, אז כבר קראתם לפחות את התקציר שלו אם לא יותר.

כמו שאמרתי, קראתי את הספר הראשון והשני בינתיים, ואני חייבת לומר שממש ממש אהבתי, וזה די מפתיע כשמדובר בי.

ולמה זה מפתיע, אתם בטח שואלים או לא שואלים - אני אענה בכל מקרה זה לא כזה משנה - כי הרבה פעמים אני נוטה לא לאהוב, או לפחות לא ממש ליהנות מהקריאה של ספרים שיש בהם מציאות אוטופית/דיסטופית כלשהו.

העניין הוא שלדעתי הרבה פעמים יש ספרים עם קונספט טוב, אבל עם עלילה פחות טובה - או פחות נעימה לקריאה. ויש גם ספרים הפוכים כמובן - בלי שום קונספט, אבל עם עלילה מעולה.

אבל הספר הזה, עושה משהו שאני אישית לא נתקלתי בו הרבה, וזה לשלב בין השניים. יש פה גם קונספט מעולה, גאוני אפילו, כזה שגורם לך לחשוב על משמעות החיים יותר מפעם אחת ולרצות לממש את עצמך ולא לבזבז את הזמן פה, ויש פה גם ביצוע מעולה לטעמי.

ואני ארחיב - כי בשביל זה אני כאן, לא?

אני אקח לדוגמא ספר שככל הנראה היה מהראשונים שעסקו בנושאים האלה של אוטופיה או דיסטופיה, שזה כמובן, איך לא, "משחקי הרעב". את "משחקי הרעב" קראתי לא מזמן, אחרי שהמון אנשים חפרו לי לקרוא אותו כבר, ואחרי שראיתי מלא ביקורות על ספרים אחרים שקראתי ("המבחן", "מלכה אדומה" וכו) שטענו שהם די מועתקים ממשחקי הרעב.

ותראו, זה לא שלא אהבתי את משחקי הרעב. זה היה בהחלט ספר מעניין ומותח וכל זה, זה פשוט...

אני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא, שבספרים רבים כמו "משחקי הרעב" וגם "הרץ במבוך", "המבחן", "נסיכת האפר", וכו - אני יכולה להמשיך ככה המון זמן אם תרצו - בספרים האלה, כמעט ולא נהניתי מהקריאה עצמה.

הייתי במתח, רציתי לדעת מה יקרה, התעניינתי, אבל לא ממש... נהניתי

וזה מה ש"חרמש" עושה כל כך טוב לדעתי.

אז כן, ברור לי במאה אחוזים שזה עניין של העדפה ודעה, ושכנראה רוב האנשים לא יסכימו איתי, אבל אני אישית לא אוהבת להיות -כל הזמן- במתח כשאני קוראת ספרים, וכל הזמן "לפחד" לגורל הדמויות ולהרגיש שדברים רק ממשיכים להשתבש בלי שקורים גם דברים נחמדים.

ובספרים כמו "משחקי הרעב" ודומיו, בהרבה מהמקרים הרגשתי שזה מה שקורה, או שאם לרגע לא זה מה שקורה, יש בכל זאת אווירה תמידית שהיא יותר מידי "אפלה" (באמת שאין לי ביטוי אחר לזה, אתם בטוח מבינים) לטעמי.

טוב אז אחרי החפירה הארוכה מידי של מה אני פחות אוהבת בספרים כלליים, בואו נדבר על מה כן אהבתי בספר הזה.

אז כן, הוא די אפל כשחושבים על זה. כלומר, עולם עם רוצחים שכירים שפשוט הולכים ורוצחים אנשים תמימים באמצע החיים? אפל זאת ההגדרה המדויקת.

אבל, משהו בכתיבה, ומשהו בעלילה המגוונת, יוצר איזון ממש מושלם לטעמי - בין דברים אפלים, לבין דברים רגועים ונחמדים. היו בספר גם רגעים קריפיים שבהם הכל די משתבש, אבל היו גם מספיק רגעים טובים עם תקווה מסוימת, שמבחינתי יצרו את ההבדל בין ספר שאני קוראת רק כי אני רוצה כבר לדעת מה הסוף, לבין ספר שאני פשוט נהנית מהקריאה שלו, ושמחה לקחת אותו לידיים שלי.

בקיצור, נראה לי שהבהרתי את הנקודה. ואני באמת מעריכה שזה בעיקר עניין של טעם אישי והעדפה לספרים מהסוג ה"הנאתי", אבל אני מניחה שיש עוד אנשים כמוני:)

אז לגמרי, חמישה כוכבים, לכו לקרוא מה אתם עושים פה עדיין?

ספר מדע בדיוני משובח באמת, כמו שכל כך הרבה סופרים היו רוצים לכתוב. מצוין לאורך כל הדרך, החל מהרעיון המקורי והחריג וכלה בביצוע המלא באופי ובתחושה של עולם שמובן היטב על ידי הכותב שלו, משובץ בנטיות פילוסופיות שרק מוסיפות לספר. למעט כמה בחירות עלילתיות שלא היה לטעמי (אבל לא יפתיעו אנשים שמכירים היטב את ז'אנר הYA) אין לי ביקורת.

אזהרת ספויילר

מרגישה צורך לכתוב את דעתי הלא פופולרית על הספר.

אכזרי במקצת. ניל בונה עולם אכזרי מאד שבו הורגים אנשים סתם (לא סתם אלא כי יש יותר מדי), יש מלא רצח של אנשים שמתבצע בספר. בספר זה כמובן במעטפת מוסרית ואני תוהה אם אני היחידה שלא מבינה מי הפסיכופת שחשב על העלילה...
בסוף גם לספר אמור להיות גבולות, זה שזה ספר לא אומר שהוא צריך להיות משולל מוסר/ על מציאות אכזרית מאד ולא ישומית.
בסוף אני לפחות קוראת ספרים כדי להנות וספר שהסופר שלו חושב שמגניב להרוג אנשים מגניב אותי קצת פחות משאר הספרים ובכלל.
עד כאן דעתי הלא פופולרית על הספר.
כתוב טוב, עלילה טובה, מי שכתב אותו פסיכופת והוא אכזרי ובטח לא ספר שהייתי רוצה שאנשים שאני אוהבת יקראו.

תארו לעצמכם עולם עתידני בו האנושות הצליחה להשיג חיי נצח.

דמיינו אתכם בעוד עשרים או שלושים שנה. האנושות כל כך חזקה ומתקדמת, כל כך פורצת גבולות ומתוחכמת, שהיא הצליחה לנצח את הדבר שאף אחד לא יכול לו – המוות.

חשבו רגע על ההשלכות של הדבר הזה.

הפחד שיש בכל אחד מאיתנו, הקול הקטן שמהדהד בראש – זה שאומר שלא נספיק להגשים את החלומות שלנו – איננו עוד. הרי אנחנו חיים לנצח. אנחנו יכולים לטוס ליפן גם בעוד מאתיים שנה, או להוציא לאור את הספר שחלמנו עליו בעוד שלוש-מאות שנה, והמקצוע ההוא שסקרן אותי תמיד… טוב נו, נגיע גם אליו מתישהו.

המציאות האלמותית הזו מסוכנת עבור כל אחד מאיתנו. זה אירוני בצורה בלתי רגילה – איך אפשר לחשוב שהמוות כל כך הכרחי לאנושות? איך אפשר שלא להיות בעד חיי האלמוות?

אבל חשבו על זה רגע אחד לעומק: אם לא נמות, איך נעריך את החיים עצמם? איך נוכל להעריך את הטוב מבלי קיומו של הרע? איך נוכל להעריך את השמחה מבלי קיומו של העצב?

ומה לגבי ההשלכות הכלל-עולמיות של עידן האלמוות? כיצד נוכל לאפשר את התרבותם של בני האדם החיים חיי נצח, ולהוביל את העולם כולו לפיצוץ אוכלוסין שלא נראה כמותו בהיסטוריה האנושית?

לצורך כך נוצרה החרמשות.

זהו התפקיד הנעלה ביותר בעולם העתידני שיצר ניל שוסטרמן בספרו "חרמש", הראשון בטרילוגיית "להב החרמש" (הוצאת "ידיעות ספרים"). תפקידו של החרמש הוא לצמצם את האוכלוסייה האנושית על כדור הארץ – מקום מושבה היחיד של האנושות.

המשימה די פשוטה: לעמוד במכסת הרציחות הרבעונית שלך.

במציאות של עידן האלמוות רק החרמש יכול להביא לקִצו של האדם. רק החרמש מסוגל לבחור מי ימות ומי יחיה. רק החרמש הוא בעל הכוח המשמעותי ביותר בעולם.

בהתאם לחשיבות ביצוע המשימה, תפקיד החרמשות צריך להתבצע על ידי הטובים והמוכשרים שבאנשים. ההגונים והחכמים ביותר. אלו שיכאבו את מותם של ההרוגים, ובו בזמן יבינו את חשיבות פעולתם.

אבל האם אדם שנמצא בעמדת כוח באמת מסוגל להישאר נאמן לחברה בחלוף הזמן? האם החברה יכולה להפקיד את הכוח החזק ביותר בעולם בידי קבוצה מצומצמת של אנשים, ולסמוך על קבוצה זו שתעשה את עבודתה נאמנה?

"פעם היה זה תפקידו של הטבע לשים קץ לחיי אנוש. אבל אנחנו גנבנו ממנו את התפקיד. עכשיו יש לנו מונופול על המוות. אנחנו המפיצים היחידים שלו." (מתוך הספר)

העלילה נפתחת בבית משפחת טרנובה. הנערה סיטרה שומעת את צלצול פעמון הדלת. היא רגילה לאורחים הרבים המתדפקים על דלתם ולכן אינה רואה בזאת שבירת שגרה. כשהיא בכל זאת מרימה את מבטה, היא רואה את תגובת אמה המבוהלת אל מול האורח הלא צפוי.

משפחת טרנובה מארחת ביד רמה את החרמש פאראדיי לארוחת ערב. אלו הם חיי החרמשות – בני האדם חוששים ממך ולכן עושים הכל כדי לרצות אותך. סיטרה, לעומת זאת, היא נערה דעתנית שאינה מפחדת להביע את דעותיה בפני החרמש פאראדיי. בדרך כלל, אנשים נוהגים להתחנף אליו במחשבה שיצילו עצמם מהמוות, אבל סיטרה – אין בה כל פחד.

החרמש פאראדיי נפרד לשלום מהמשפחה ויוצא לרצוח את שכנתם המבוגרת בבית ממול, לא לפני שהוא שׁוֹאֵל סכין מבני המשפחה.

באותו הזמן, הנער רואן מוצא עצמו עד למותו של הבחור הכי מקובל בשכבה בידי אותו חרמש. רואן מתעלם מהפצרותיו של החרמש פאראדיי, ובוחר להישאר לצד חברו לשכבה ברגעיו האחרונים.

בעקבות המפגש המיוחד של החרמש פאראדיי עם שני הנערים, הוא מחליט להציע להם לשמש לו כשוליות. השניים ילחמו האחד כנגד השנייה על התפקיד, ולאחר שנה של אימונים ומבחנים, הטוב מביניהם יוכתר לחרמשות.

למרות ההבדלים הרבים בין השניים – סיטרה ורואן סולדים מפעולת החרמשות מכל וכל, ומסרבים להצעה בפה מלא. אך משלא נותרת להם ברירה, הם יוצאים למסע מרגש, מאתגר ומהפנט על תפקיד החרמשות.

"זה שלא רוצה בחרמשות," אומר החרמש פאראדיי, "הוא המתאים לה ביותר."

אם כן, מי מבין הנערים הוא המתאים ביותר לתפקיד? מי מביניהם לא רוצה את התפקיד עד כדי כך שהוא זה שיקבל אותו? מי מבין השניים יגבר על חברו?

הרעיון של הספר קסם לי – הוא ייחודי, מסקרן וחדשני. אבל אני חייב להודות שהביצוע היה קצת צולע. הסיבה העיקרית לכך היא שהרגשתי שזאת סוג של עלילה מקדימה לסיפור האמיתי (כמו "צופן המגפה" בסדרת "הרץ במבוך", לדוגמה).

המקרה של "חרמש" קצת אחר. זה הספר הראשון בטרילוגיה, אבל הרגשתי שחצי ממנו נכתב בניסיון נואש להוביל אותי לנקודה מסוימת בה העלילה האמיתית מתחילה.

איך אפשר לשים לב לכך שהסופר ניסה לזרוק עלינו מלא מידע כללי לפני העלילה המרכזית שלו?

בגדול, רוב הספר כתוב בקפיצות זמן חסרות פרופורציה – מה שבעיניי מעיד בדיוק על הבעיה שתיארתי. לדוגמה: סיטרה ורואן מתאמנים, נגמר הפרק, קפיצה של חודש קדימה, רואן נהיה חזק יותר, נגמר הפרק, קפיצה של חודש קדימה, וכך הלאה.

ובכל זאת, האם אקרא את הספרים הבאים? אני חייב להודות שאני אפילו מצפה לקרוא אותם, בעיקר כדי לראות לאן העלילה עוד תמשיך. יש בספר קסם מיוחד שאני אישית די אהבתי.

באופן כללי אני מוצא ספרים עתידניים שכאלה מאוד מעניינים והם מעלים בי תהיות לא מעטות – איך האנושות תראה בעתיד? לאן המוח האנושי עוד יוביל אותנו? והאם העולם הולך למקום טוב יותר?

היייייייייי
וואו, מלא זמן לא הייתי פה (כאילו כן הייתי אבל לא כתבתי ביקורות כבר כמעט חודש)
אז הנה לכם ביקורת על ספר שהוא שלמות מכל מובן ובחינה.
תקציר:
עולם מושלם (היתכן?). בלי רעב, בלי מחלות ובלי סבל.
האנושות הצליחה להכניע גם את המוות. אבל לחיים בעולם מושלם כזה יש גם מחיר כבד — החרמשים.

שני בני נוער, סִיטְרָה ורואן, נבחרים להיות שוליות של חרמש. זהו תפקיד שאיש מהם לא רוצה, ובדיוק בגלל זה הם נבחרו לו.

בעולם ללא מוות, רק החרמשים יכולים לסיים חיים, והם חייבים לעשות זאת כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין (תודה באמת שאנשים שמים לב לפיצוץ האוכלוסין).
זהו תפקיד מכובד ועתיר זכויות, אבל בכל מקום שאליו החרמשים מגיעים הם פוגשים רק פחד.

סיטרה ורואן מתוודעים לעולמם של החרמשים ולומדים לשלוט ב"אמנות ההרג", אך שניהם יודעים היטב שכישלון עלול להוביל לסוף חייהם שלהם.

חרמש הוא הספר הראשון בסדרה "להב החרמש", זוכת הפרס היוקרתי " Michael L. Printz Award " למצוינות בספרי נוער (מגיע לספר הזה!). ספריו של ניל שוסטרמן זוכים להצלחה גדולה ומככבים מיד עם צאתם לאור בטבלאות רבי־המכר ברחבי העולם. (הידעתם שמגנס צ'ייס אוהב את ניל שוסטרמן? (הסופר) כתוב בספר הראשון)

קודם כל אני רוצה להגיד שבספר יש מלא ציטוטים טובים\מצחיקים, שחלקם אפילו לקחתי לעצמי כמשפטים לחיים. והנה אחד הציטוטים: הולכת להביא את קופסת הציטוטים שלי (כן, יש לי כזאת, וזה דווקא ממש עוזר)
"לעולם אל תאבד את האנושיות שלך"
זה בעיקרון המשפט שמסכם את כל הספר, איך אפשר להפוך הריגת אנשים למקצוע, איך אני עושה את זה בלי לאבד את האנושיות שלי? את עצמי? ואם חרמש הוא מקצוע, למה לא ליהנות ממנו? למה אני לא יכול ליהנות מהעבודה שלי? למה כל יום אני צריך ללכת לישון עם רגשות אשמה שאוכלים אותי? למה אני לא יכול לאהוב מישהו ללא השלכות? אלה כל כך הרבה סימני שאלה והספר חוקר אותם לאט לאט, ביסודיות.


כמובן שזה יכול להיות רק ספר דיסטופיה רגיל לאנשים שלא מחפשים הרבה, אבל יש בזה כל כך הרבה מעבר. אז אני ממליצה לקרוא את הספר עם השאלות האלה בראש, ולראות איך בהדרגה (לפעמים אפילו לא שמתי לב שענו על השאלות האלו עד שקראתי את הספר עוד פעם) עונים על כולם


ביקורת זו נכתבה לרגל זה שעוד מעט אמור להגיע לי הספר השני באנגלית


ביייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

טוב אז אני קצת ברגשות מעורבים כלפי הספר הזה
מצד אחד לא היו לי ציפיות גבוהות ממנו בכלל זה היה כזה מין ספר בשביל להעביר את הזמן
הספר עלה על הציפיות שלי (לא בהרבה אבל אני נותנת לו קרדיט)
העלילה קצת מטופשת ולא הגיונית ככ לטעמי אך הספר כתוב בצורה טובה וזורמת
הדמויות הראשיות לא עמוקות מידי
הספר מתיימר להיות ספר עמוק עם שאלות פילוסופיות טובות אך הוא בכלל לא כך
רוב הספר תפסתי את הראש והייתי מעוצבנת על הדמויות הראשיות "למה שתעשו דברים כאלה??? יש פתרונות הרבה יותר קלים מזה!!"
אם אתם מחפשים ספר סביר להעביר את הזמן אני משערת שזה הספר בשבילכם