כל בוקר טלי מגיעה לבריכה לשחיית הבוקר שלה. ככה היא מתחילה את היום. זו השגרה שלה מזה שנים, וכמו בכל שגרה, גם פה יש את ההרגלים הקטנים שהיא עושה אותם על אוטומט. זה מתחיל מטבילת אצבעות הרגליים במים, לאמוד את דרגת קור המים. לאחר מכן תתיישב על שפת הבריכה, ורק אז שאר הגוף מצטרף.

שחייה זה ספורט סוליסטי. יש בו בדידות, אבל גם הרבה שקט. ואת השקט הזה מצליחה עילית מורג להעביר אל תוך הסיפור, והוא מחלחל בין המילים, בכתיבה יפה וזורמת (כי אם כבר מים) גם הסיפור עצמו שקט, וגם אם יש בו סערות פנימיות, הוא משדר הרבה רוגע. רובו כתוב כזרם התודעה, וככזה - הוא מתנהל באיטיות מהורהרת.

טלי, בשנות הארבעים לחייה, נשואה ליאיר, שניהם ממוקמים במקום טוב וגבוה מבחינת קריירה. יש להם שלושה ילדים, והם מנהלים זוגיות ומשפחתיות יציבה. עבודה, ילדים, חוגים, הסעות, כל החבילה הרגילה והמוכרת שכל משפחה מחזיקה באחת כזו בעודה עושה דרכה במרוץ הזה של החיים.

מרוץ החיים לא פוסח על אף אחד מאיתנו, כולנו לוקחים בו חלק, וכולנו גם מפסידים לעצמנו תמיד.

ואז, יום אחד, בפגישת עבודה סטנדרטית ביום חול לא שונה מזה שלפניו, פוגשת טלי את גיא, מי שהיה חבר שלה לפני עשרים שנה, כשהיו שניהם סטודנטים בבאר שבע. השחייה חיברה ביניהם, הם נפגשו בבריכה, ומה שהיה ביניהם נגמר בצורה לא ברורה, ונשאר כמו משהו תלוי באוויר.

וכשטלי תפגוש בו, חייה, שעד אז היו כמבנה יציב, יתחילו להתערער, ובעולם שלה שהתנהל עד אז במסלול מוכר וידוע מראש, ולגביה היה בטוח יתחילו להיווצר סדקים.

יש משהו תמים, אבל גם מאוד קסום במחשבה שאפשר להמשיך דברים מאותה נקודה בה נפסקו או נקטעו. אבל זה מאוד טריקי. כי בשנים האלה קרו החיים. נעשו דברים, עברנו שינויים, נכנסו לנו לחיים אנשים חדשים. הם לא היו אז, לפני עשרים שנה, במערכה הקודמת. אי אפשר לעשות להם hold, ומצד שני הם גם לא משתלבים במערכה הנוכחית. כי בכל בחירה שאנחנו עושים בחיינו, תמיד אנחנו מפספסים את המשהו האחר בו לא בחרנו. ואז כשהוא מופיע לנו במפתיע יום אחד מול העיניים, מתחיל הזמזום הזה הבלתי פוסק של המחשבות "מה היה אם"..

בכתיבה קולחת ובשלה כתבה מורג סיפור שהוא כל כך מהחיים, נוגעת בנושאים שנוגעים לכולנו: זוגיות, משפחתיות, אחאות, גם כזו סדוקה, וסופו של הספר ריגש אותי במיוחד, גם במישור האישי המשפחתי, וגם זה הלאומי, שהוא הכי שלנו ועלינו.

היתה לי הסתייגות קטנה משמות הגיבורות. היתה לי הרגשה שכולן נגזרו מאותו שם. טל, טלי, נטלי, ובכל שם אפשר לשחק עם אות אחת.

אהבתי את עיצוב הכריכה של אמרי זרטל, והבחירה בציור היפהפה של רועי מורג (הנה הוכחה שכישרון עובר בגנים) שהיה תואם לתוכן. רק היה חסר לי ריח הכלור העולה ממי הבריכה וזה היה מושלם.

כל בוקר טלי מגיעה לבריכה לשחיית הבוקר שלה. ככה היא מתחילה את היום. זו השגרה שלה מזה שנים, וכמו בכל שגרה, גם פה יש את ההרגלים הקטנים שהיא עושה אותם על אוטומט. זה מתחיל מטבילת אצבעות הרגליים במים, לאמוד את דרגת קור המים. לאחר מכן תתיישב על שפת הבריכה, ורק אז שאר הגוף מצטרף.

שחייה זה ספורט סוליסטי. יש בו בדידות, אבל גם הרבה שקט. ואת השקט הזה מצליחה עילית מורג להעביר אל תוך הסיפור, והוא מחלחל בין המילים, בכתיבה יפה וזורמת (כי אם כבר מים) גם הסיפור עצמו שקט, וגם אם יש בו סערות פנימיות, הוא משדר הרבה רוגע. רובו כתוב כזרם התודעה, וככזה - הוא מתנהל באיטיות מהורהרת.

טלי, בשנות הארבעים לחייה, נשואה ליאיר, שניהם ממוקמים במקום טוב וגבוה מבחינת קריירה. יש להם שלושה ילדים, והם מנהלים זוגיות ומשפחתיות יציבה. עבודה, ילדים, חוגים, הסעות, כל החבילה הרגילה והמוכרת שכל משפחה מחזיקה באחת כזו בעודה עושה דרכה במרוץ הזה של החיים.

מרוץ החיים לא פוסח על אף אחד מאיתנו, כולנו לוקחים בו חלק, וכולנו גם מפסידים לעצמנו תמיד.

ואז, יום אחד, בפגישת עבודה סטנדרטית ביום חול לא שונה מזה שלפניו, פוגשת טלי את גיא, מי שהיה חבר שלה לפני עשרים שנה, כשהיו שניהם סטודנטים בבאר שבע. השחייה חיברה ביניהם, הם נפגשו בבריכה, ומה שהיה ביניהם נגמר בצורה לא ברורה, ונשאר כמו משהו תלוי באוויר.

וכשטלי תפגוש בו, חייה, שעד אז היו כמבנה יציב, יתחילו להתערער, ובעולם שלה שהתנהל עד אז במסלול מוכר וידוע מראש, ולגביה היה בטוח יתחילו להיווצר סדקים.

יש משהו תמים, אבל גם מאוד קסום במחשבה שאפשר להמשיך דברים מאותה נקודה בה נפסקו או נקטעו. אבל זה מאוד טריקי. כי בשנים האלה קרו החיים. נעשו דברים, עברנו שינויים, נכנסו לנו לחיים אנשים חדשים. הם לא היו אז, לפני עשרים שנה, במערכה הקודמת. אי אפשר לעשות להם hold, ומצד שני הם גם לא משתלבים במערכה הנוכחית. כי בכל בחירה שאנחנו עושים בחיינו, תמיד אנחנו מפספסים את המשהו האחר בו לא בחרנו. ואז כשהוא מופיע לנו במפתיע יום אחד מול העיניים, מתחיל הזמזום הזה הבלתי פוסק של המחשבות "מה היה אם"..

בכתיבה קולחת ובשלה כתבה מורג סיפור שהוא כל כך מהחיים, נוגעת בנושאים שנוגעים לכולנו: זוגיות, משפחתיות, אחאות, גם כזו סדוקה, וסופו של הספר ריגש אותי במיוחד, גם במישור האישי המשפחתי, וגם זה הלאומי, שהוא הכי שלנו ועלינו.

היתה לי הסתייגות קטנה משמות הגיבורות. היתה לי הרגשה שכולן נגזרו מאותו שם. טל, טלי, נטלי, ובכל שם אפשר לשחק עם אות אחת.

אהבתי את עיצוב הכריכה של אמרי זרטל, והבחירה בציור היפהפה של רועי מורג (הנה הוכחה שכישרון עובר בגנים) שהיה תואם לתוכן. רק היה חסר לי ריח הכלור העולה ממי הבריכה וזה היה מושלם.