ביקורת ספרותית על פועם מאת דרור שגב
ספר בסדר

---

#
הגדרת ספר מסויים כ"טוב" ואחר כ"בינוני" קשורה מבחינתי להצלחת הסופר לגרום לי להאמין לסיפור ולהזדהות עם הדמויות. זה ספרו הרביעי של הסופר, והראשון שאני קוראת. הסתקרנתי, בזכות התייחסויות חיוביות לספריו, למרות שבדרך כלל אינני מחבבת ספרות מקור.

גיבור הסיפור, רונן, הוא בן 55, "מסודר" כמו שאמרו פעם: משפחה מוצלחת, חברים אוהבים, פרנסה טובה, בית מעוצב במושב... והוא לא יכול לנשום. האוויר פשוט לא נכנס לגוף. די מהתחלה מאסתי בו. מתבכיין, מקופח, "לא אוהבים אותי, אבא שלי לא בא לראות משחק כדורגל בו הבקעתי גול בתיכון..." (הילד בן 55, כן?) ואני, בזמני החופשי, לא כל כך בא לי לבלות עם אנשים כאלה.

מה עוד? געגועים לילדות, לחופש, לים, לאמא ולמוסיקה אהובה. נוסטלגיה היא לגיטימית, כמובן. אפשר שלבי יימס לתיאורי נוסטלגיה גם אם אינם הנוסטלגיה שלי. לא קרה במקרה הזה. החלטתי לסיים את הספר בכל מקרה, גם אם ישעמם אותי (שני הדברים קרו). ליויתי את רונן בניסיון להבין איך הוא ייצא מהפקעת שקלע וכלא את עצמו בה. עוד ועוד תיאורי התמסכנות, געגועים לגיל הנעורים בו מותר היה לחלום. בספר הזה הגעגועים מאופיינים על ידי אוכל "בָּלָדי" סלט קצוץ דק, חריף, קוסקוס וכדומה. מוסיקה משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, גלישת גלים בים, כמו כשהיינו נוער, והטיול הגדול שאחרי צבא, שיטוט חופשי ולא מתוכנן בנופים לא מוכרים, אם הוא מוצלח, כמובן.

אני האחרונה שאזלזל בהתקפי חרדה. זו חווייה מפחידה מאד, אלה שחוו אותה מתארים הרגשה של כמעט מוות, ופחד משתק, כשלחווה ההתקף אין, לכאורה, שליטה על מה שקורה לו. חרדה היא - בניסוח פשטני – פחד (בעוצמה גבוהה) מפושט. יש בספר תיאור אמין של התקפי חרדה. ויש בו גם תרפיסטית – שמופיעה בחלקו הראשון של הספר ונעלמת (החלטה טובה) אחריו. ואותה תרפיסטית, המטפלת בסובל מהתקפי חרדה כבר שנה(!) יש אמירות קלישאתיות שממש קשה לא לגחך כששומעים.

הכתיבה סבירה, אבל מתרכזת בדיאלוגים, שאמורים להסביר לקורא מה קורה ובעיקר למה. זו טכניקה שאם היא מיושמת היטב יכולה לעזור לספר את הסיפור. בספר הזה אפשר להבין את מה שקרה וקורה, אבל חלק מהדיאלוגים לא יכולים להתקיים במציאות. אנשים פשוט לא מדברים ככה. במיוחד לא אנשים יחסית מופנמים ומקובעים כמו גיבור הסיפור. חלק מהסיפור אינו ממש מעניין ואינו מתחבר לשלם.
לא הטלתי ספק בעובדה, שהסופר חווה אישית חלק מהסיפור. זה ניכר וזה חלק מהאמינות של הספר. אבל דבר אחד הוא לחוות חוויות, גם מטלטלות, ודבר אחר לגמרי הוא להצליח לכתוב את החוויות האלה כך שאחרים ירגישו שזה קרה (גם) להם.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על פועם