ביקורת ספרותית על גבעול מאת נגה אלבלך
ספר מעולה

---

וכשהפכתי את הדף האחרון שאלתי את עצמי: אלוהים אדירים, מה זה הספר הזה שקראתי עכשיו?

טוב, תקשיבו, הספר הזה מיוחד. מאוד מיוחד ושונה. הוא לא רגיל בשום צורה ואופן. גם מבחינת העלילה, ובעיקר מבנה הספר.

שורות קצרות, מעט מילים, כמעט כמו ספר שירה. הסיפור מצומצם, כמו גם הכתיבה. אלבלך מתארת סיטואציות במילים מתומצתות, אבל מלאות במשמעות. אין עלילה, ובכל זאת הספר רץ.

איך?

כי הכתיבה היא כמו קסם. ונשאבתי לקסם הזה מהמילה הראשונה עד לאחרונה. והוא כל כך קצר, שאפשר להתחיל אותו מחדש. כי קריאה שנייה היא גם סוג של קסם. פתאום מגלים בה דברים שהיו נעלמים ונאלמים בקריאה הראשונה. וגם לחזור לכל מיני פסקאות שאני יכולה לקרוא שוב ושוב, ולהתפעל מהיופי של צירוף המילים. ויש כאלו לא מעט לאורכו של הספר.

"אני אישה בת חמישים
ורק אני יודעת שאני עדיין ילדה.
אין לי גינוני גיל, אין לי חוכמת הגיל,
חוכמה היא דבר קבוע, לא משתנה.
תכונת הילדה כבר מכילה את חוכמת האישה שתהיה,
ולהיפך,
מכאן שחופפות השתיים.
(עמ' 10)


אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אלבלך. יש משהו מאוד עדין בכתיבה שלה, עדינות שתמיד באה לצד הרבה חמלה כלפי הדמויות שלה. וכמה שהכתיבה שלה עדינה, היא תמיד מפלחת את הלב.

אישה בת חמישים מגיעה לתקופה קצרה לכפר. אלבלך לא מפרטת לַמָּה, לא מעבה את הדמות בהיסטוריה, למעט מספר מועט של עובדות המגיחות פה ושם. אין גם עתיד. יש כאן ועכשיו, והכל נותן תחושה של ארעיות שמגיעה מאופן הכתיבה ומאורכו הקצר של הספר.

מיוחד, שונה, ובעיקר מענג.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על גבעול