ביקורת ספרותית על עוד מעט אור מאת אורנה קזמירסקי
ספר מעולה

---

"ישנם בקרים בחייו של אדם, שבהם יקום ממיטתו לשגרת יומו כהרגלו. ירחץ פניו, ילבש בגדיו, יאכל פת שחרית, ואף בצאתו את מפתן ביתו עדיין לא יידע כי הנה תתחולל תפנית בלתי צפויה, מפתיעה, שתסיט את חייו ממסלולם ותשנה אותם לעד- לטוב או לרע." (עמ' 17)

שתי תפניות חיים גורליות מרכיבות את הסיפור המשפחתי והעדין הזה שידע סערות מכל סוג. הן של הטבע, והן של הרגש, ותפניות אלו עיצבו את חיי גיבורותיהן לעד.

תפנית חייה של שרה התרחשה ביום סגרירי וגשום. שרה הילכה ברחובות פראג כשהיא מחפשת חומרים לעבודה אותה היתה צריכה להגיש בפקולטה לאומנויות שם למדה. באותו בוקר, בעודה שינתה את מסלולה בעקבות מפגש מקרי, תפגוש שרה לראשונה בהוגו, עסקן ציוני כריזמטי, בו התאהבה עד כלות, והאהבה הזו תשנה את חייה. הוגו משכנע אותה לעלות לארץ כחלוצה. שרה עוזבת מאחור את חייה הנוחים והבטוחים, והולכת אחר ליבה. היא מגיעה לעמק הירדן, שם הקימו קיבוץ, שם הכירה את דויד לו נישאה, שם נולד בנה יחידה, צביקה, ושם החלה היא להיות הגננת הראשונה של הקיבוץ, וחינכה דורות של ילדי הקיבוץ.

תפנית חייה של יעל קרתה בהיותה בת עשרים, כשהיא חיילת, ומקבלת העברה לבסיס בעמק הירדן. שם תפגוש בענת הקיבוצניקית. בצירוף מקרים מדהים, שרק החיים יכולים לרקוח, יהפכו השתיים לחברות קרובות.

יעל היא נכדתה של שרה. החברות של יעל וענת היא גם הגשר של יעל אל עברה. אותו עבר שהיה מוסתר ממנה במשך שנים, עבר אותו אִמָּהּ קברה, ובנתה לה חיים חדשים. אלא שיעל, בהיותה החוליה המקשרת בין שני אלו, תמיד הרגישה כחוליה רופפת המנסה נואשות להיתלות בין שני הזמנים, כשבתווך חור גדול.
המציאות תמיד עולה על כל דִּמְיוֹן, והיא התסריטאית הכי מוצלחת.

בכתיבה יפה וקולחת לוקחת קזמירסקי את הקורא אל תוך הסיפור האישי, המשפחתי לצד הסיפור הגדול היותר, הלאומי. על תקומת הארץ והתיישבותה.
אהבת אישה לאיש, כמו אהבת אדם לארצו אחת היא. שתיהן מלוות במשברים, בהזדהות וברצון להשתייך ולהיות חלק מהדבר.

קזמירסקי כותבת את תוואי הישראליות, כל הדברים שהם סך כל מה שאנחנו, ומדהים איך הכתוב כל כך רלוונטי לימינו, איך אנחנו, מי אנחנו. הקיבוץ, חיי השיתוף, החלוציות, דו קיום., מלחמות וחללים. הספר מאוד ישראלי, שורשי במובן הכי עמוק של המילה. ואם כבר שורשים ושורשיות, יעל היא כמו ייחור שנעקר מאדמתו, נתלש ממקומו הטבעי, גודל בסביבה אחרת, ובסוף הייחור חוזר למקומו הטבעי, היכן שהכל התחיל.

סיפורן של השתיים, הסבתא והנכדה, מסופר כיחידה אחת זה לצד זה, והקורא מתוודע לדִּמְיוֹן הגדול בין השתיים
.
ומילה אישית שלי: לצד הקריאה, אני תמיד אוהבת לפגוש את הסיפור באותה נקודה בה הוא עושה לי משהו, ובלי קשר לתוכן. אותה נקודה בה הוא מעורר משהו, נוגע באיזו נקודה המעוררת משהו. והספר הזה היה לי כנחמה בימים הקשוחים האלו. לקרוא על איך היינו, איך הכל התחיל, על בניית הארץ שלנו, זו האהובה כל כך.
ציור העטיפה של איצו רימר נכנס לי ללב בבום. בקווים חסכניים, אך בצבעים עזים משדר הציור איזה שקט ורוגע, פסטורליות שאנחנו כל כך משוועים לה.

בחירת שם הספר, גם היא כל כך מוצלחת בעיני. השם משדר איזו נחמה, הבטחה לצד תקווה. אור, שיבוא ויאיר את כל החושך, זה הרגיל, כמו גם המטפאורי. וההבטחה בצמד המילים 'עוד מעט'. ללא תיחום של זמן מוגדר, אבל כן כזה שטומן בתוכו תקווה למשהו אחר שיגיע.

אהבתי כל כך, ומאוד ממליצה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על עוד מעט אור