יש סיפור שהוא רק סיפור. סיפור בדיוני. ויש סיפור שאתה מרגיש שהוא נתמך על יסודות מציאותיים, אתה יכול להרגיש מכל מילה שאתה קורא את האמת הנושבת ממנו.
היא מתלפפת סביבך, וכורכת את עצמה עליך, ומהדהדת בכל פסקה. זה מה שהרגשתי לכל אורך הקריאה של הספר המרגש הזה הלופת את הקורא והולם בו בעוצמה בבטן הרכה בכוח המילים בהן נכתב. חיכיתי בציפייה לפרק התודות, ולא הופתעתי לגלות שהתחושה שלי היתה נכונה. זה לא יכול היה להיות אחרת.
זהו סיפור על חברות. חברות משולשת. אבל זו לא חברות של הפי הפי פאן. החברות הזו נולדה וצמחה על רקע קשוח, בתנאי חיים לא פשוטים רגשית, כזו שצלחה משברים, ועמדה בכל מהמורה הנקרתה בדרכה. החברות הזו היא כמו פנס הצולל אל התהומות הכי עמוקים, נוגע בחושך הכי גדול, מנסה, ולו במעט, להאיר את האפלה הגדולה בה כל אחד מהם שרוי.
נטע הקיבוצניק המוצלח ויפה התואר, זה שתמיד נמצא במרכז ומוקף חברים, מכיר את דימיטרי, שהשם דּוּבָּה דָּבֵק בו ויושב עליו בול, בצבא. דימיטרי שהיה סוג של חייל בודד, וכזה נבדל, גם על רקע מנטליות שונה, וגם על רקע משפחתי טראגי, נגרף בחיבוק אמיץ אל תוך עולמו וחייו של נטע. כשנטע מפגיש בין דּוּבָּה, ובת זוגתו נאוה, צומחת ביניהם חברות הדוקה. השלושה האלו מתנהלים כמו מעגל חשמלי ועל תקן המוליכים מתפקד פה החיבור האמיץ ביניהם, המטעין אותם באהבה בדאגה ובאכפתיות. הם נטענים אחד מן השני, מחזקים ומרימים, וגם פורקים את הכאב והייאוש.
חברות היא חברות, היא סוג של שפה שלא נדרשות בה מילים. היא מערכת יחסים אוניברסלית, אבל החברות הזו שהרבה ממאפייניה כל כך ישראלים, היא מה שלא רק עושה את ההבדל, היא נקודת החוזק בסיפור הנפלא הזה שחנק לי את הגרון, ולא פעם אחת.
שם הספר הכל כך מדויק לתוכנו, סחיבת פצוע, כשכל אחת מהדמויות היא סוג של פצוע, וסחיבת הפצוע הפיזית והמטפאורית, כל כך מתכתבת עם המציאות הנוכחית.
ומילה טובה לאנשי הוצאת כנרת זמורה דביר, היודעים- בעין בוחנת ורגישה לשים את היד על ספרי ביכורים משובחים שכאלה, ולא פוחדת לגעת בנושאים קשוחים ונפיצים (קדם לו הספר "כל העומרים שהיו לה / אורנה ורכובסקי) שלרוב נשארים מאחור, בצללים, וזו רק דוגמה קטנה שמראה שעל כל נושא אפשר לכתוב, ובכל דבר תמיד יש סיפור. צריך רק לדעת איך לכתוב את זה. והספר הזה כתוב מצוין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
