ביקורת ספרותית על הספר הלא נכון מאת נעה ידלין

---

רונה גלזר-גלנטי, סופרת בהתהוות שנשואה לארכיאולוג אנין טעם לא מצליחה להתקדם עם הספר שלה מאז ההריון, והבן שלה כבר בן עשרה חודשים.
לא רק עם הספר שלה היא לא מצליחה להתקדם, היא גם לא ממש מצליחה לקרוא ספרים טובים, כמו שהיתה קוראת פעם.
בלילות ללא שינה עם בנה התינוק, אין הורה שיכול שלא להזדהות עם הדמעות של רונה כשהיא מתיישבת סוף סוף עם התינוק שזה עתה נרדם בזרועותיה בשתיים בלילה ומגלה שהשלט של הטלויזיה מונח מעל הטלויזיה, הרחק מהישג ידה, היא מתחילה לקרוא ספרות ארוטית ומשם הדרך קלה לקבוצת פייסבוק של קוראות של הספרות הזאת, ומשם - לכתיבה של ספר מהז'אנר בזהות בדויה, ספר שזוכה להצלחה מסחררת.

"הספר הלא נכון הוא סיפור על בגידה: לא עם גבר אחר, אלא עם זהות חדשה" את המשפט הזה על הכריכה האחרוית היה צריך למרקר, כי זה מה שבסופו של דבר עומד בלב הספר הזה.
אני מדגישה את זה כי אני קצת פיספסתי את זה.
חשבתי שבלב הספר נמצא העיסוק בספרות ארוטית שפורחת בשנים האחרונות. חשבתי שהמאבק של רונה יהיה פנימי, עם הדימוי שלה בעיני עצמה ככותבת. ושני הדברים האלה נמצאים בספר, הראשון יותר מהשני, אבל הם לא הלב שלו.
ליבת הספר היא השינוי בזהות של שני בני הזוג: גידי, הארכיאולוג, שעשה מעבר אידיאולוגי מהשמאל לימין ורונה, הכותבת המבריקה שזכתה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של הארץ שהופכת לכותבת של רומנים ארוטיים.
גידי עושה את השינוי שלו בגלוי, לעיני כל, לא מסתיר דבר מרונה.
רונה, עושה את השינוי שלה בסתר, בלי לשתף את גידי.
אבל מה משמעות האנלוגיה בין השניים?
האם המעבר של רונה מספרות רצינית לספרות פופוליסטית, עממית, מקבילה לשינוי אידיאולוגי משמאל לימין?
או שאולי אין דבר כזה ספרות רצינית וספרות שטחית, אולי החלוקה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה היא חלוקה שרירותית כפי שעולה לעיתי מהספר או שאולי זאת רק רונה המנסה לשכנע את עצמה? ומה זה אומר על ההקבלה בין בני הזוג?
כלומר, האמירה של הספר לגבי פריחתה של הספרות הארוטית לא מספיק מגובשת או אולי אני כשלתי מלהבין אותה ולכן קשה לי לפענח גם את משמעות האנלוגיה בין בני הזוג.

ברור שאיפשהו פה נכנס ההבדל המגדרי, מה מותר לגבר ומה מותר לאשה: גידי לרגע לא חושב להסתיר את המעבר שלו לא כי הוא כן יותר או הוגן יותר מרונה אלא כי כגבר לא עולה על דעתו שמערכת היחסים שלו אמורה להגביל אותו כשהוא עובר שינוי משמעותי בזהות שלו. הוא לא מתבייש ולא מעוניין לרצות, הוא משוכנע בצדקתו ולא חושש שרונה תעריך אותו פחות ולכן הכל גלוי. רונה לעומתו חרדה מדעתו עליה, מהאופן בו הוא תופס אותה, הרי מראש מצאה חן בעיניו בזכות אותו סיפור שפרסמה, ומכאן ההסתרה.
והפער הזה אולי מקביל לפער שקיים בין ספרות ארוטית לספרות "לגיטימית": "את יודעת, גברים מילא, אבל אין דבר גרוע יותר מנשים שמפנימות את השיח הזה, תכף תגידי לי שספרי מתח זה בסדר לקרוא, אבל רומנים רומנטיים לא" ואמרת לרונה חברתה גיתית, זאת שהכירה לה את הז'אנר.
כלומר, גברים קוראים ספרי מתח בלי להתבייש ונשים מתביישות לקרוא ספרות ארוטית, לכאורה הספרות הרומנטית/ארוטית נתפסת כנחותה יותר רק בגלל שהיא נכתבת על ידי ובשביל נשים.
ופה אני קצת חלוקה על התאוריה כי... בואו, זה לא שספרי מתח נחשבים סוגה עילית, נכון?
מי שעושה הפרדה בין תרבות גבוהה לנמוכה, ישאיר את הרלן קובן ואת לי צ'יילד בחוץ יחד עם סופרות הז'אנר הרומנטי, אז אולי אי אפשר לזרוק את הכל על הפער בין גברים לנשים.
ואם כבר, סרטים פורנוגרפיים, בניגוד לספרות ארוטית, מעולם לא התיימרו להיות אומנותיים או לדרוש מקום לצד "סרטים רציניים" נכון?
אז אולי ההבדל האמיתי בין גברים לנשים הוא אותה שאיפה לרצות, להיות "לגיטימי"? הרצון הזה לשחק על שני המגרשים? להיות גם פורנוגרפי, סליחה, ארוטי, וגם "ספרותי", לעטוף את זה בסיפור וברגש במקום להצהיר בפה מלא שפה זה פורנוגרפיה חברות, טייק איט אור ליב איט?

הפריחה של הז'אנר בשנים האחרונות והדיון הפמיניסטי שהיא מעוררת הן תופעות מעניינות בעיני והספר נוגע בזה אבל התחושה היא שהוא עושה את זה כל הזמן ברמת הקלישאות, ברמה של הדמויות שהן כמו תמיד אצל ידלין קצת קלישאה, ובלי לתת איזה תובנה משמעותית בנושא.
וזה קצת חבל כי נעה ידלין היא כותבת שנונה והיא בחרה נושאים מעניינים (זוגיות, פמיניזם, התפתחות ושינוי זהות בתוך מערכת זוגית וכאמור - הז'אנר הארוטי) אבל אולי טיפה יותר מדי נושאים, אולי טיפה יותר מדי קישורים ביניהם, אולי זאת אני, שלא הצלחתי לפענח מה בעצם היא רוצה לומר או שבכלל מנסה לפענח במקום שבו אמורה להיות עמימות ומקום למחשבה.

"לקח לי זמן להבין שכל הסיפורים הוא בנאליים ולא-בנאליים באותה מידה; שהיכולת לחלץ מהם את החד-פעמיות היא-היא מבחנו של סופר. זאת היתה חוויה משחררת" כך מצוטטת הסופרת נעמי תורן שבשלב כלשהו חושדים בה שהיא הסופרת האנונימית שמאחורי ספרה המצליח של רונה. אבל אותה נעמי תורן ממהרת לתבוע את העיתון שמפרסם את החשד הזה כדי שחלילה לא ידבק בה הכתם של כתיבה בז'אנר, אז האם מכל סיפור ניתן לחחלץ את החד פעמוית או שמא יש ז'אנרים נחותים, שבהם זה בלתי אפשרי? כאמור, הספר לא מתיימר להכריע, שזה בסדר, אבל גם לא לקחת את כל זה לכיוון מעניין יותר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הספר הלא נכון