הפעם אכתוב על ספר שהוא שיר הלל לגסטרונומיה הצרפתית המפורסמת, המשכו הכמעט מתבקש לכותר הקודם שכתב פיטר מייל " שנה בפרובנס".
בשנה בפרובנס תיאר מייל את המעבר שעשה עם אשתו בשנות התשעים מבריטניה הסולידית לדרום צרפת שם רכש בית מט ליפול והצליח לשרטט בהומור כובש את מעללי המקום, האנשים הציוריים, המנהגים וכל מה שיכול לגרום לקורא קנאה עזה...
בהרפתקה הזו, עם סכין ומזלג וחולץ פקקים הוא כותב על הטעמים, והריחות, ועל הרגש החושני והמבדר שהוא בילט-אין במטבח הצרפתי,ומתאר את שיטוטיו במיסת הכמהין ברישרנש, את ביקורו אצל "האריסטוקרטיות כחולות הרגליים"– התרנגולות המפורסמות של ברס, וסוחף אותנו לקרביים של פסטיבל רגלי צפרדעים בויטל, לתחרות גבינות שריחן הולך לפניהם בליווארו ועוד כהה וכהנה מקומות ומטעמים. וזה כל כך מהנה ומצחיק.
פיטר מייל למי שלא יודע, היה סופר בריטי שעבד שנים בתעשיית הפרסום ועבר לכתיבה, ואם בספר "שנה בפרובנס" הוא תיעד שנה בחייו כבריטי השוהה במנרב, כפר בדרום ומחוז וויקלוז בצרפת (הספר אגב הפך לסדרה וחבל הארץ הזו– למיתוס) כאן, דרך המטבח שהצרפתים כל כך מקדשים, אנחנו לומדים לאהוב את העם הזה שלעיתים נתפס בצדק או שלא בצדק כלא הכי סימפטי, וזה אולי בגלל שהם מקדשים סטנדרטים שקשה להבין או לעמוד בהם.
אז למי שרוצה לצאת משגרת הכותרים מעוטרי/מצטייני המלל שמחכים לכולנו בסבלנות לצד המיטה, או שבמקרה מתגלגלים לידיו הספרים שהזכרתי של פיטר מייל – מובטחת הנאה לא קטנה .
כמי שמתמודדת עם טרשת נפוצה כמעט 3 עשורים, חום יולי אוגוסט אינו מטיב אתי. וזה אומר שאני רוב שעות היום/החום נשארת בבית– ובעיקר זה קובע אימוץ הרגלים אחרים, אז בתקופה הזו אני מרבה לחזור על ספרים שכבר קראתי , בעיקר מסעות וכאלו שיעוררו את הדמיון, או את התיאבון.
אז עם מפית טחובה לצווארון החולצה, מפה לבנה על השולחן וכוס יין טוב לגרגר לתוך הקרירות של המזגן, ולצד ארוחה שתטיב עם הלב והנפש, הקריאה בספר של פיטר מייל– עבורי - עושה את העבודה !!!!
כדאי.
ובתיאבון .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
