ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 20 ביולי, 2023
ע"י בועז
ע"י בועז
בספרו הקצר והקולע עוסק עיתונאי "הארץ" עופר אדרת בשבעה מיתוסים ציוניים - ישראלים מתקופת המנדט ומלחמת העצמאות. כל אומה זקוקה למיתוסים - סיפורים ואנשים גדולים מהחיים, שמותם בקרב או במלחמה לא מתמצה רק בכאב ובהחמצה על לכתם בטרם עת אלא הוא גם אות ומופת לרבים שיבואו אחריהם. אדרת לא כותב זאת במפורש, אך רוב המיתוסים עליהם הוא מספר יסודם בטעות, בכישלון, בקטסטרופה לא נחוצה. כ"ג (או כ"ד) יורדי הסירה נשלחו למשימת התאבדות חסרת סיכוי, וכמותם גם חנה סנש והצנחנים. לא היה צורך מבצעי בשליחת הל"ה לגוש עציון, והכוח נחשף והושמד בגלל טעויות פיקודיות. הקרב בו נהרגו מגני תל חי התפתח בגלל טעות וחוסר הבנה, האלחוטאית מירה בן ארי הייתה יכולה לחזור בשלום מניצנים הכבושה על ידי הצבא המצרי אל דני בנה הפעוט. שובר לב במיוחד הוא הפרק על מרד גטו ורשה, בו מיטיב המחבר לתאר את חילוקי הדעת הפוליטים הקטנוניים בין שני הארגונים היהודיים שלחמו בגטו - אי"ל ואצ"י - שמנעו מהם להתאחד ולהיאבק ביחד בנאצים. בפגישה בין נציגי שני הארגונים נשלפו אקדחים! לאחר הקמת המדינה מחק הממסד המפא"יניקי את אצ"י הרוויזיוניסטי מן הזיכרון הקולקטיבי, באופן מפתיע גם כשעלה הימין לשלטון לא מיהר מנחם בגין לתקן את העוול ההיסטורי, אולי מחשש שאם יעיר ויעורר את הנושא תעלה השאלה איך הוא, נציב בית"ר בפולין, ברח מזרחה כשעלה הכורת על פקודיו (אנילביץ' למשל, ברח גם הוא לכיוון מזרח כשפרצה המלחמה אך מאוחר יותר חזר אל התופת בוורשה)
ואם במרד גטו ורשה שוכתבה ההיסטוריה ע"י הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, ועברו עשרות שנים עד שחלקם של הלוחמים הרוויזיוניסטים במרד זכה להכרה ממלכתית, הרי שמפקד הלח"י אברהם "יאיר" שטרן, שהיה מוקצה מחמת מיאוס ביישוב היהודי בארץ ישראל, זכה לעדנה כעבור שנים מעטות וכבר בשנות השישים הועלה על נס על ידי מנהיגי השמאל בן גוריון ושרת (המחבר מעלה השערה שבן גוריון נהג כך לא מאהבתו את שטרן אלא משנאתו היוקדת לז'בוטינסקי, ששטרן היה בר פלוגתא שלו)
אדרת כותב בסגנון נעים לקריאה, הוא לא מתלהם, לא לועג ולא שש לשחוט פרות קדושות. אף שהוא שואל שאלות נוקבות הוא לא מתריס אלא מתייחס בעדינות ובכבוד לדמויות ההיסטוריות שעליהן הוא כותב.
8 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
בועז
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
|
|
|
בועז
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
|
|
|
בועז
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
עמיחי,
אם הבנתי נכון, המחבר משתמש במונח אגדה או מיתוס לא כדי לתאר סיפור מומצא, אלא אירוע שרומם ואולי אף התקדש בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי שלנו, אבל אם מקלפים ממנו את ההוד והתפארת ושאר המליצות הוא מתגלה, לפעמים, כהחמצה, כישלון, טעות בשיקול דעת שגרמה לקטסטרופה. בסיפור הל"ה נכרכו המיתוסים של מעטים מול רבים, מאבק עד הסוף (אשפתנו מרוקנת כדורים, כפי שכתב גורי) וטוהר הנשק (המפגש עם הרועה/מקוששות הזרדים) את קורות הכ"ג היה מעניין לקרוא מכיוון שבאמת סיפורם לא מפורסם במיוחד וגם אני כמעט לא הכרתי (אף שבשכונת ילדותי ניצבת אנדרטה לזיכרם) אני לא יודע אם אדרת מחדש בנוגע למרד גטו ורשה, אבל הוא משרטט בצורה בהירה את המסלול הארוך שעברו לוחמי אצ"י עד שהוכללו והוכנסו לזיכרון הציבורי. |
|
|
בועז
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
|
|
|
בועז
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
|
|
|
בועז
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
|
|
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
תודה, בועז.
לא הבנתי משהו. אדרת מגדיר את הסיפורים שהוא חוקר בתור "אגדות" (אתה כתבת בסקירה "מיתוסים"). אני לא יורד לסוף דעתו. איזו אגדה כרוכה בסיפור שיירת הל"ה לדוגמה? ומהי האגדה בנוגע לכ"ג יורדי הסירה? (שלא לדבר על זה שהסיפור שלהם ידוע למעטים יחסית) ומה החידוש בנוגע למרד גטו ורשה? המחלוקת הפוליטית העזה בגטו ידועה כבר שנים רבות. |
|
|
בת-יה
(לפני שנתיים ו-1 חודשים)
לא קראתי את הספר. גם לא אקרא, כי בדיעבד אפשר לבקר כל דבר. לעשות בזמן אמת, גם טעויות, זה משהו אחר.
|
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
