ביקורת ספרותית על הילדות האבודות של פריז מאת פאם ג'נוף
ספר בסדר

---

האמת? אני בחורה שבוכה מכל דבר.
אני בוכה מסרטים מצויירים(ולא רק מאלה המוגדרים כמרגשים), אני בוכה מסדרות (לפעמים גם מסדרות שמחות כשהן נגמרות), אני בוכה כשנורא בא לי קורנפלקס וכבר התיישבתי עם הקערה, הכף והקורנפלקס בצלחת ואני מגלה שנגמר החלב, וכן, בכיתי גם בפרק האחרון של icarly.
אז כשאני ניגשת לספר על מלחמת העולם השנייה, הטישו כבר בהיכון.
אבל בספר הזה לא בכיתי. בכלל. אפילו לא דמעה.
ושלא תבינו אותי לא נכון, כן? הספר היה סופר עצוב, אבל משהו שם לא קרה לי.
אולי זו אני? ואולי משהו בכתיבה לא מספיק עשה לי את זה.
לקח לי חודשיים בדיוק לסיים את הספר הזה (ולא, אני לא קוראת עוד ספרים במקביל), אבל אני חושבת שאולי אני קראתי אותו בתקופה שפחות התאימה לי, כי הבסיס של הסיפור עצמו הוא כן טוב, אבל ההתחלה כל כך איטית ומייגעת.
הוא פמניסטי בטעם טוב, הוא מעצים, הוא חשוב והוא מרגש.
העלילה מתחילה לכאורה מהר, אבל לי זה הרגיש מאוד איטי ונגרר עד אמצע הספר, שם התחילו העניינים להתחמם והגיעו לפסגת המתח, ואז בום. זהו, נגמר. כמו שחרור סיר לחץ. ואז אנחנו נגררים עוד 100 עמודים איטיים וזוחלים עד שמגיעים ל50 העמודים האחרונים שהם בספרינט ושם באמת הכל נפתר ונסגר בסוף שהרגיש לי קצת פסטיגלי.
הנושא של הספר מרתק, והוא מבוסס על אירועים אמיתיים שזה עוד יותר מרתק, אבל הביצוע היה קצת חלש.
הספר מספר על נשים מרגלות במלחמת העולם השנייה, ועל שלוש נשים שונות.
הראשונה-מארי, היא אחת הסוכנות שנשלחו לצרפת.
השנייה-אלינור, זו שהעלתה את רעיון הנשים כסוכנות, גייסה אותם ודמותה מבוססת על ורה אטקינס, שהייתה קצינת ביון בריטית.
והשלישית-גרייס, שעלילתה מסופרת שנתיים אחריי המלחמה, והיא מוצאת את המזוודה של אלינור עם תמונות של הסוכנות ומחליטה לחפש אחריהן, ולברר מה קרה להן. למרות שמאוד אהבתי את גרייס ואת הפרקים שהתמקדו בה, היא הייתה מאוד מיותרת. כאילו ניסו בכוח ״לדחוף״ עוד קו עלילה לסיפור, שלא תרם בכלום מבחינת עלילה סיפורית (למרות שהתאהבתי בפרנקי המנהל שלה, הוא כזה איש מקסים) הסיפור היה קצת בנאלי, והרגיש לי דפוס חוזר וחרוש של רומן היסטורי שמשלב בין עבר להווה, אז היא מוצאת מזוודה עם תמונות/מכתבים(בספר הזה תמונות) ומתחילה להשאב לעולמן.
אם היא לא הייתה מופיעה בספר, היה אפשר בכל זאת לספר את הסיפור בדיוק אותו דבר (בעזרת שינויים קטנים בעלילה) ולא היה מורגש חסרונה.
זה הפך בעיניי את הסיפור לקצת קלישאתי, הרי מי מאיתנו לא הלכה בתחנת הרכבת, ראתה מזוודה של מישהו זר, החליטה לפתוח אותה, ראתה בה תמונות, ופשוט החליטה לקחת אותן ולחקור את הסיפור סביבן?
סיפור הבסיס של מארי, היה מעולה. אם הסופרת הייתה מפתחת אותו יותר, את פעילותה של מארי בצרפת, את היחסים שהתחילו להרקם לה שם ואת החברויות שלה, אולי הוא היה גורם לי לבכות, כי הייתי על סף.
הייתי רוצה לראות יותר ממנה, מצאתי את עצמי מדפדפת בספר כדי לראות מתי יופיע הפרק הבא מנקודת מבטה. (ועושה לעצמי ספויילר בטעות)
בסיפור של מארי היו חורים בעלילה שגם אותם היה אפשר לפתור בעזרת כך שהיו מקדישים לה יותר מנפח הספר (במקום גרייס, למשל)
היו קצת חורים בעלילה, ופרטים שלא תאמו להגיון של הסיפור וחבל.
ספר עם פוטנציאל להיות 5 כוכבים, אבל הוא מקבל ממני רק 3 לצערי.

» ביקורות נוספות של Are you ready kids?
» ביקורות נוספות על הילדות האבודות של פריז