• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גטו וילנה

גטו וילנה

מאת אברהם סוצקבר

הביקורת של משה

תמונה של משה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
גטו וילנה

גטו וילנה

מאת אברהם סוצקבר

הביקורת של משה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של משה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2016
הקודמת
פרפר צהוב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 5 שנים

“***** כולל ספוילרים ****** כמה יוצרים בשפת היידיש אנחנו מכירים היום? אני מניח שרוב הקוראים מכיר”

2/2
ביקורות על גטו וילנה
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•1 דקות קריאה

עדות מטלטלת ממקור ראשון על שהתרחש בגטו וילנה בזמן השואה. סוצקבר כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת היה משורר מוערך והוא חולץ ב-1944 על ידי הרוסים מהגטו. עם הגיעו למקום מבטח מיד החל לכתוב את שראו עיניו וחווה גופו בגטו וילנה.
סוצקבר מספר על השיטות השונות של הנאצים להוצאה להורג. על התחבולות שלהם כדי לגרום ליהודים להאמין שהם לא מושמדים בשיטתיות. על הכאפונעס שהם קבוצות חיילים נאצים שיצאו לצוד יהודים בגטו ולהביאם להורג. על ה"מלינות" שהיא מילה ביידיש לציון מקום מסתור של יהודים מפני הנאצים. על שיטות הנאצים לאתר "מלינות" מסתור. על היודנרט שפעלו בגטו. על ההתנגדות לנאצים בגטו, על הפרטיזנים ועוד ועוד.
סיפורים רבים ממקור ראשון על דמויות לא מוכרות ומוכרות כגון הצייר שמואל בק שהיה רק בן 8 בגטו וכבר צייר ללא הפסקה ולא הפסיק לצייר גם בשהותו הארוכה בתוך מלינה קטנה ובתת תנאים, תערוכה הוקמה לו ולחבריו כדי לנסות לתת הרגשה של חיי שגרה.
תאורי גיא ההריגה בפונאר עם עשרות אלפי הנרצחים שם מטלטלים. אכזריות הנאצים אין שני לה בהיסטוריה האנושית.
כתיבתו של סוצקבר חדה, ברורה ומרתקת.
זהו מקור קריאה חובה ממדרגה ראשונה לכל מי שמעוניין לקבל מושג כיצד פעלו הנאצים בגיטאות ובכלל.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מושמוש
מושמוש
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של לי יניני
לי יניני
א
אנוק
תמונה של רץ
רץ
תמונה של לימור
לימור
תמונה של Mira
Mira
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
27קוראים|גיל ממוצע52|44%נשים

על המבקר

תמונה של משה

משה

ותיק
חבר מזה 14 שנים
510 ביקורות•9 נבחרות•8,360 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של משה
משה
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות510
ביקורות נבחרות9
לייקים שקיבל8,360
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת245ספרות מקורית64ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

8 תגובות
משה
משה •לפני שנתיים
pulp צודק, הרבה חברים נוסעים לשם גם רק לבילויים, אני רגלי מעולם לא דרכה בברלין. לפני מספר שנים הייתי בהולנד לכמה פגישות והחלטתי לסוע לטיול של כמה ימים לאורך הריין, כבר ביום הראשון בעודי עושה דרכי בין הכפרים לאורך הריין בנוף היפה ירדה עליי הרגשה מעיקה ולא טובה, למרות האזור שנחשב יפה ורומנטי ההרגשה הייתה ממש רעה, באותו היום חזרתי להולנד ומאז רגלי לא דרכה בגרמניה. אני לא בן לניצולי שואה, אך מה שקרה שם יושב מעיק לי עמוק בלב, לא יכול לשכוח ולא לסלוח. יש מספיק מקומות יפים באירופה ובעולם לטייל בהם.
משה
משה •לפני שנתיים
oziko שווה את ההשקעה, זה ספר לשמור לדורות הבאים.
משה
משה •לפני שנתיים
אנקה נכון, ציוריו מאוד מושפעים מהתקופה ולעתים יש לו ציורים קשים הכוללים משרפות, גטאות ועוד.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני שנתיים

סקירה טובה. פשוט לא נתפס.

והנה כמה עשרות שנים אחרי ברלין וגרמניה בכלל היא אחת היעדים הפופולריים ביותר עבור הישראלים ל"רילוקיישן".
oziko
oziko•לפני שנתיים

תודה על הסקירה סנטו, בדיוק השבוע תכננתי לקנות אותו ולא יצא

אנקה
אנקה•לפני שנתיים

שמואל בק צייר מוכשר מאוד. ציוריו מוצגים במוזיאון ע"ש הגאון מוילנה, בעיר וילנה. את כל העצב ואווירת הנכאים

של אותה תקופה אפילה אפשר לחוש ביצירות שלו.
משה
משה •לפני שנתיים
חני אנשים במצבים כאלה מחפשים כל סיבה קלושה למעט אופטימיות ותקווה והנאצים נתנו את האשליה הזו, מה שגם עזר להם להוציא את זממם ביתר קלות.
חני
חני •לפני שנתיים

סקירה נפלאה לנושא כאוב.

סנטו לדעתי הם לא היו צריכים לבוא בתחבולות, מי בכלל היה מאמין לכזאת תכנית זדונית.
8 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של משה

שירים ומחזות

שירים ומחזות

אברהם גולדפאדן

אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

לפני 18 שעות•
★★★★★
•משה
במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

לפני שבוע•
★★★★★
•משה
סופרים : עשרים מסות קטנות

סופרים : עשרים מסות קטנות

דֹב קִמְחִי

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•משה
ברנר

ברנר

אניטה שפירא

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•משה
תקוות גדולות [מהדורת 1991]

תקוות גדולות [מהדורת 1991]

צ'ארלס דיקנס

הספר נחשב לטוב ביצירותיו של דיקנס או אחד מהטובים ביותר שלו, הוא זה שנוטה להופיע כמעט בכל רשימה של הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
הספר יצא לאור בהמשכים בעיתונות בשנים 1860-1861.

זהו סיפור חניכה של פיפ, נער צעיר שהתייתם מהוריו וגדל אצל אחותו השתלטנית והאכזרית, למזלו של פיפ בעלה של אחותו ג'ו הוא אדם טוב לב ועוזר לפיפ.
ה"תקוות הגדולות" של פיפ בחיים הם להפוך מפועל קשה יום לג'נטלמן משכיל שיכול להרשות לעצמו להתבטל כל היום.
פיפ מספר בגוף ראשון על שלל ארועים שמביאים אותו לבגרותו בסוף הסיפור.

דיקנס כתב את סיפור החניכה בדומה לסיפורי מסע שהיו מאוד נפוצים במאה ה-19, בהם הגיבור עובר שלל ערים ומדינות בדרכו אל הסוף הנכסף. גם בסיפור זה פיפ עובר מספר תחנות מרכזיות בחייו שמביאות אותו לפרק הסיום בו הוא נפגש שוב עם אסטלה, אהבתו הראשונה שסירבה לחיזוריו.

אישית הז'אנר של סיפורי חניכה פחות מעניין אותי מכיוון שזה סיפור שברובו ידוע מראש, ילד/נער שמתבגר ועובר שלל תלאות אדם בדרך לבגרותו. סיפורי מסע לעומת זאת לוקחים אותנו למקומות קסומים שאיננו מכירים ובכך הופכים את הסיפור למעניין יותר. לא יודע אם ההשוואה במקום, אבל זה מה שעבר לי בראש שקראתי את הסיפור.
רוב הסיפור היה ידוע לי מראש וגם את החלקים הפחות ידועים לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לדעת אותם, הרגיש לי קצת נדוש ושהייתי בסרט הזה כבר הרבה פעמים. אם זה לא היה ספר מרכזי בספרות העולמית כנראה היה ננטש באמצע. הכתיבה מאוד קולחת ועניינית, יש עניין והתפתחויות ללא הרף. חוש ההומור של דיקנס פחות חד בספר הזה מאשר בספרים אחרים שלו, אין כמעט דמויות מצחיקות וההומור מאוד מעודן עד שכמעט איננו קיים.

לפני חודש•
★★★★★
•משה
האדם אינו אלא...

האדם אינו אלא...

דן מירון

ספר עב כרס ומקיף זה לוקח אותנו למסע מרתק הסוקר את התפתחות השירה העברית המודרנית החל מדורו של טשרניחובסקי (תחילת המאה ה-20) ועד לסוף שנות השישים. המחבר למעשה סוקר את התפתחות השירה העברית דרך הצגתם של מספר מצומצם של משוררים שהיו אבן דרך בתקופתם.

הפרק הראשון מוקדש לטשרניחובסקי, אך למעשה עוסק על התקופה בהבט רחב יותר ונוגע גם בשאר המשוררים החשובים בתקופה כשביאליק הוא המרכזי שבהם.

הפרק השני עוסק בביאליק ואצ"ג והיחסים בניהם.
פרק אחר מוקדש למשוררת אסתר ראב החביבה עליי במיוחד, נדיר למצוא משוררת טובה שהיא גם מספרת משכמה ומעלה, חבל שכיום כמעט ונשכחה כליל.
הפרק הבא מוקדש ללאה גולדברג המייצגת את הדור שקם לאחר ביאליק שכלל משוררים מרכזיים כמו אלתרמן ושלונסקי, דור שמרד וביקר קשות את הדור שקדם לו וחשב שהוא המציא את הגלגל.
פרק נוסף מוקדש ליונתן רטוש, משורר שפחות הכרתי, אך שמחתי מאוד להכירו בספר זה.
הפרק הבא מוקדש ליעקב אורלנד שאף הוא מהמשוררים האהובים עליי ביותר, שירתו נגישה מאוד ומצליחה להעביר רעיונות רבים בפשטות חכמה. הוא משתמש רבות בסגנון המקאמה ואף כתב שירים מוכרים רבים שהולחנו ובוצעו ע"י אמנים רבים.
הפרק האחרון מסתיים בשירתו של יעקב פרידמן, משורר שלא נחשפתי אליו בעבר, אך שמחתי להכירו.

יש בספר מידע היסטורי מעולה רב, דן מירון שולט בחומר ומנתח היטב את התקופות השונות ואת מערכות היחסים המורכבות שנרקמו בין המשוררים השונים.
אני נהנה לקרוא גם ניתוח של שירים מידי פעם, אך כאן לטעמי הוקדשו לכך יותר מידי עמודים, לעיתים הוקדשו 20-30 ע"מ לניתוח שיר אחד, לי זה היה יותר מידי.
לסיכום הייתי ממליץ מאוד לקרוא את הספר, אפשר לדלג קלות מעל קטעי ניתוח השירה הארוכים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
גן שחרב

גן שחרב

אסתר ראב

אסתר ראב ממשוררות הראשונות של ישראל, בת דורם של רחל המשוררת, לאה גולדברג, אלישבע ויוכבד בת מרים. אחת מחמשת "המייסדות" שלא הצליחה לפרוץ לקהל הרחב כמו רחל ולאה גולדברג והיום למעשה נשכחה כליל בעוד על אחיותיה המשוררות יוצאים תילי תילים של מחקרים והוצאות חדשות ליצירתן. מה סוד הצלחתן של רחל ולאה גולדברג? רחל צנועה, כתבה יחסית פשוט ומובן ונגעה בלב באמיתותה. לאה גולדברג לעומתה הגיעה ארצה אישה משכילה מאוד וכבר עם הגיעתה ארצה התערבבה היטב עם הבוהמה הצעירה של שלונסקי ואלתרמן ובכך סללה דרכה לציבור זאת בנוסף לכשרונה הגדול. מדוע לא הצליחה אסתר ראב להגיע להמונים? טרם קראתי ביוגרפיה מקיפה על חייה, אבל מהמידע שליקטתי פה ושם עולה כי מכיוון שנולדה וגדלה בפתח-תקווה המושבה והייתה די מנותקת מהבוהמה התל-אביבית של המשוררים שהתכנסה סביב שלונסקי ואלתרמן היא למעשה לא הצליחה להגיע ולפרוץ לתודעה וזאת על אף כשרונה הגדול.

ספר זה מכיל 45 סיפורים קצרים ו-7 שירים. בן אחיה הסופר אהוד בן-עזר המופקד על עזבונה בחר מקבץ שמציג יפה את כתיבתה הספרותית ונוגע רק מעט בכתיבתה השירית ומשאיר טעם של עוד.
אסתר ראב מתגלה ככשרונית גם בפרוזה וגם בשירה מה שדי נדיר בקרב יוצרים, היא כותבת עברית רהוטה ויפה, פשוטה להבנה, אם כי לעתים מצאתי עצמי מחפש מילה זו או אחרת במילון, בכל זאת עברו הרבה שנים מאז נכתבו שיריה. לאסתר ראב זיקה חזקה לטבע ולסובב אותה והיא מתארת בפירוט רב צמחים, בעלי חיים, נופים מזג אוויר ואת כל הסובב אותה. למעשה כל סיפוריה ושיריה הם אוטוביוגרפיה ומתארים את חוויות ילדותה וחייה.

בתור תושב פתח-תקווה מזה שנים רבות, הסיפורים שלה מאוד נגעו לליבי ועד היום ניתן לבקר ולראות את הבית בו גדלה במושבה פתח-תקווה. לצערי בפתח-תקווה לא השכילו בזמן כמו בת"א לשמור מפני הרס את המבנים הישנים וההיסטוריים של העיר, וקבלנים זריזים הרסו ובנו בתים חדשים על רוב מבני פתח תקווה ההיסטורית. המבנים שנותרו מוזנחים בצורה נפשעת (כולל ביתה של אסתר ראב אותו היא מתארת באהבה גדולה בסיפוריה) ולא נראה כי יבוא עליהם גואל בקרוב.

הספר הזה השאיר בי טעם של עוד מאסתר ראב, התקופה של ראשית הישוב בה חיה ועליה היא כותבת באהבה כה גדולה מרתקת. מאוד מומלץ.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
Queen Esther

Queen Esther

John Irving

זהו ספרו האחרון של ג'ון אירווינג שיצא שנה שעברה. הוא טרם תורגם לעברית, זה די מפתיע מכיוון שהוא עוסק הרבה ביהודים, יהדות וארץ ישראל. זה הספר הכי יהודי של אירווינג. מה שעוד יותר מפתיע שגם הספר שיצא לפניו The Last Chairlift וגם זה שלפניו Avenue of Mysteries לא תורגמו לעברית. ייתכן שההוצאות לאור הגיעו למסקנה שהוא לא כלכלי מספיק ושלא קוראים אותו מספיק.

מי זו QUEEN ESTHER? אסתר נכט נולדה ב-1905 להורים יהודים, האב מת על סיפון ספינה והאם נהרגה בתקרית אנטישמית. נזירות השאירו את הילדה לפיתחו של בית אמנה לילדים סנט קלאודס במדינת מיין הצפונית והקרה בניהולו של ד"ר לארץ (כן, אותו בית אמנה מספר מוקדם יותר ומפורסם מאוד של אירווינג "תקנות בית השיכר"). אף על פי שהילדה הייתה מאוד קטנה היא הייתה מודעת לכך שהיא יהודייה וד"ר לארץ ידע שיהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא לה משפחה מאמצת. אסתר גדלה בבית האמנה עד גיל 14 ואז משפחת ווינסלו מאמצת אותה. הווינסלואים ידועים בכך שהם מאמצים נערות בוגרות, הם לא יהודים, אך הם שונאים אנטישמיות. יש להם מספר בנות שלהם והם דאגו לאמץ ילד נוסף לכל בת ביולוגית שלהם כדי שהשתיים יגדלו יחד והילדה המאומצת תדאג לילדה הביולוגית. אסתר גדלה ולומדת האבקות (מוטיב ההאבקות חוזר ברבים מספריו של אירווינג שהיה מתאבק מקצועי בצעירותו). לאסתר קשר הדוק עם ילדת משפחת ווינסלו איתה גדלה, אסתר מצד אחד לא מעוניינת לגדל ילדים משלה ומצד שני חברתה הטובה ממשפחת ווינסלו מאוד רוצה לגדל ילדה, אבל לא רוצה בן/בת זוג ולא רוצה לעבור את תהליך הלידה. הן מסכמות שאסתר תלד ילד, אבל בת משפחת ווינסלו זו תגדל אותו, הוא יהיה שלה. כך בא לעולם ג'ימי ווינסלו, הוא גדל אצל משפחת ווינסלו ומעולם לא פוגש את אסתר אימו הביולוגית, שבנתיים עשתה עלייה לישראל והפכה פעילה בכירה ב"הגנה".

חלק נכבד של הספר מתאר את התבגרותו של ג'ימי, שמעוניין להיות סופר ומחליט לעבור להתגורר בוינה, עיר הולדתה של אימו אסתר.
הפרק האחרון מתרחש בישראל בשנת 1980, ג'ימי כבר סופר די מוכר ומגיע לישראל לצורך השקת סיפרו החדש. האם יפגוש את אימו ויחדש עימה קשר?

הספר הזה כמו ספריו האחרים של אירווינג מאוד מורכב ועוסק בנושאים רבים שאירווינג חוזר אליהם שוב ושוב, יתמות, האבקות, יחסי אנוש מורכבים בין מספר דמויות ומיניות על שלל גווניה.

האמת שנהנתי מאוד מהספר, אבל החלקים שכתב על ישראל ויהדות לא היו מלוטשים מספיק, הורגש שהידע של אירווינג על יהדות ושראל נובע ממחקר עכשווי של החומר והכתיבה מלאכותית משהו ורדודה, בניגוד לנושאים האחרים בהם הוא עוסק. עדיין אני מאוד שמח שהוא כתב ספר שנוגע ליהדות וישראל, אנחנו בראשו.

אירווינג ביקר בישראל מספר פעמים, הנה מה שכתבו עליו ב"כלכליסט" ותקציר ראיון איתו:
אירווינג עצמו גדל בניו המפשייר, למד שנה באוניברסיטת ניו המפשייר ואז נסע לתוכנית לימודי חוץ בווינה. כפי שסיפר לא אחת, הוא לא ידע דבר על אנטישמיות עד שהגיע לווינה, שם שותפו לחדר היה יהודי, ואז שם לב איך חבריו היהודים מקבלים יחס שונה ממנו. אירווינג ביקר בישראל פעמיים, הפעם האחרונה היתה ב־2024 כשזכה בפרס ירושלים לספרות. הוא מגדיר את עצמו ללא כחל וסרק כפרו־ישראלי ופרו־יהודי, ובריאיון איתו לאחרונה אמר שהתמיכה שלו בישראל אינה אומרת שהוא מסכים עם עמדותיהם של ממשלה או של מנהיג זה או אחר.
"בחרתי לכתוב על יתומה יהודייה - כזו שמבוגרת מספיק כדי לדעת את שמה ואת סיפורה של המלכה אסתר", סיפר אירווינג בריאיון ל"ג'ואיש בוק קאונסיל". "כבר הכרתי את בית היתומים הבדיוני שלי במיין, ואת האמפתיה של ד"ר לארץ', רופא בית היתומים. אסתר נולדה בווינה בשנת 1905; חייה מעוצבים על ידי אנטישמיות. הייתי סטודנט אמריקאי בווינה בשנים 1964-1963, כששותפי היהודי לחדר פקח את עיניי לגבי האנטישמיות. אסתר שלי חונכה על ידי לארץ' לפי העיקרון שאנשים צריכים להיות מועילים, והיא מרגישה שנולדה להיות מועילה. לכן היא מקדישה את חייה להגן על בנה ג'יימי, ואחר כך היא מקדישה את חייה להגן על יהודים אחרים".

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
גם זה יין

גם זה יין

נתן זך

ספר זה יצא ב2026, לאחר מותו של זך, הוא כנראה לא תכנן להוציא את התרגומים הללו לאור, תרגם להנאתו.
ספר של 300ע"מ מתרגומיו, בעיקר תירגם שירה גרמנית, צרפתית ואנגלית, דגש על גרמנית. השירים שהכי דיברו אליי הם משל פאול צלאן, אלזה לסקר שילר, ברטולט ברכט, פרדריקו גרסיה לורקה, לורד ביירון ושיר אחד משל מלך ראוויטש שהכי אהבתי מכולם, שיש שכתב לבנו הצייר יוסל ברגנר.
סה"כ יש באסופה זו תרגומים משל 43 משוררים, לחלק מהמשוררים כגון אלזה לסקר שילר ופאול צלאן הקדיש כ30ע"מ כל אחד ואילו מאחרים תרגם מספר שירים בודדים או שיר אחד בלבד.
זהו ספר שמכיל עולם ומלואו ובכדי לרדת לסוף געתם של כל אחד מהמשוררים חשוב להכיר את הביוגרפיה שלו, וכמה שנכיר יותר כך נהנה מהשירה יותר.
אין ספק שנהנתי יותר מהמשוררים שציינתי למעלה מכיוון שכבר התנסתי בקריאתם בעבר.
לסיכום אני בכל זאת אוהב יותר את השירים שזך כתב הרבה יותר מהתרגומים שלו.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה

ביקורות נוספות על "גטו וילנה"

גטו וילנה

גטו וילנה

אברהם סוצקבר

*** כולל ספוילרים ****

כמה יוצרים בשפת היידיש אנחנו מכירים היום?
אני מניח שרוב הקוראים מכירים את שלום עליכם, י.ל. פרץ, יצחק בשביס זינגר, מנדלי מוכר ספרים ואולי כמה נוספים, אבל מי מבני הדור הנוכחי מכיר את משוררי היידיש שלמה בלומגאַרטן (בלומגאַרטען) הידוע בכינוי "יהואש", אברהם רייזן, מלך ראויטש, נחום יוד, מלכה לוקר ואחרים?

מסתבר שמחבר הספר "גטו וילנה", אברהם סוצקבר, היה אחד מגדולי המשוררים היהודים בשפת היידיש. הוא היה מפורסם עד כדי כך שבמרץ 1944, כאשר נודע לחברי "הועד היהודי האנטי פשיסטי" שאברהם סוצקבר ואשתו פריידקה חיים ביערות, הם שיכנעו את השלטונות הסובייטים לשלוח מטוס לחילוצם מהשטח שבשליטת הגרמנים ולהעברתם לשטח שבשליטת בריה"מ. סוצקבר החל לכתוב את הספר מיד כשהגיע למקום מבטחים וסיים אותו בקיץ 1944. ספרו של סוצקבר מהווה את אחת העדויות הראשונות על זוועות הנאצים והחיים תחת שלטונם, והוא אף העיד בנירנברג מטעם הסובייטים. ב-1947 הוא עלה לישראל וערך במשך יותר מ-40 שנה את כתב העת "די גאָלדענע קייט" ("שרשרת הזהב").

הספר מקיף את התקופה מהכיבוש הגרמני של ליטא ועד לאחר שחרורה על ידי הצבא האדום, וכולל את כליאתם של היהודים בגטו, החיים בגטו, שליחת היהודים לכלא לוקישקי ולגיא המוות בפונאר, מחנות העבודה קייליס והא־קה־פֶּה, התארגנות הפרטיזנים, חיסולו של הגטו והטבח במחנה קלוגה בספטמבר 1944.

סוצקבר מציג את החיים בוילנה תחת המשטר הנאצי מנסיונו ומעדויות של אנשים אחרים שהכיר. הקורא נחשף לחוסר האונים של אותם יהודים שנחטפו על ידי בריונים ליטאים שכונו כאפּונעס (מלשון "כאפן", לחטוף ביידיש) , שיכלו למות בכל רגע אם נתפסו עם הברחה של חתיכת לחם לגטו, אם עברו על החוקים של הגרמנים, או סתם כי לא נשאו חן בעיני גרמני כלשהו.

כולם מכירים את השלט "העבודה משחררת" באושוויץ, שנועד לתעתע ביהודים ולהרגיעם בטרם יגלו שהם נשלחים אל מותם. גם בגטו וילנה הגרמנים ושותפיהם לא חסכו בנסיונות לבלבל את היהודים ולהערים עליהם, כך שלא ידעו מתי הם באמת נשלחים לעבודה ומתי לגיא ההריגה בפונאר, שגם את קיומו ניסו להסתיר. נויגבאואר, מפקד הגסטפו, היה אחראי לחלק גדול מהנסיונות האלה שהוליכו שולל חלק לא קטן מהיהודים למשך תקופה ארוכה. מעשי התרמית נעשו גם במחנות העבודה, כגון כאשר הזמינו את הילדים בתואנה של קבלת חיסון, ושלחו אותם לפונאר. במקרה אחר הגרמנים הציגו בפני עיתונאים טיפול נפלא בפצויי מלחמה של בני בריתם, ולאחר שהעיתונאים הסתלקו הם חיסלו את הנכים והעיוורים.

במציאות שבה בכל יום יכולות היו להיגזר עליהם גזירות שונות, מעניין לראות כיצד הצליחו אנשי הגטו להקים מוסדות חינוך, תרבות ועזרה הדדית ואף לקיים איזושהי חזות של חיים כביכול נורמאליים. יש כאלה שרואים בכך הבעה של חוזק מצד היהודים, בעוד שאחרים טוענים שההתעסקות בענייני תרבות היא הרדמה של האנשים שהיו צריכים לעסוק בהצלת חייהם. שני מקרים סוריאליסטיים המתוארים בספר הם הרצאתו של לאו ברנשטיין על "ארבעים הימים של מוסה דאג", ספרו של פרנץ ורפל המתאר את שואת הארמנים, וזאת בשעה שמתרגשת על היהודים עצמם שואה. במקרה אחר מסופר על כך שבמהלך החזרות להצגה היו נעלמים מדי פעם שחקנים שנתפסו, ואחרים נאלצו למלא את מקומם.

סוצקבר גילה עניין רב בשימור הספרים וחפצי האמנות היהודיים, ואף בשימורם של מוצגים ממוזאונים אחרים בוילנה, שהגרמנים רצו לנכס לעצמם או להשמיד. הוא המשיך לכתוב שירים גם בתנאים קשים, כגון בהסתתרו במלינה שבקושי יכול היה לשכב בה ושחדר אליה אור קלוש דרך חריר זעיר (השיר "פנים בביצות"), או בשוכבו בתוך ארון קבורה במבנה של היודנרט (השיר "אני שוכב בארון מתים"). סוצקבר לא הסתפק רק בפעילותו למען שימור החפצים, אלא גם הצטרף לארגון הפרטיזנים בראשותו של איציק ויטנברג, שהיו חברים בו אבא קובנר ואחרים.

נושא המלינות (מקומות המסתור) שהכינו בגטו הוא עניין מרתק במיוחד. חלקן היו מלינות פשוטות ובקושי היה בהן מקום לאדם לשכב, ואילו אחרות היו מתוחכמות עם מסוע חשמלי, מבוך מורכב או כמה קומות, וכללו חשמל, אמבטיה וכו'. במלינות היו אף בית כנסת ובית קברות! החיים במלינות היו רחוקים מלהיות קלים, אבל בחלקן אפילו חגגו חגים והכינו לביבות.

בהקדמה לספר, שנכתבה על ידי אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, נאמר שבספרו של סוצקבר מוצנע חלקם של הליטאים ברדיפת היהודים בהשוואה לספרים אחרים שנכתבו על וילנה וליטא, והדבר מיוחס לכך שסוצקבר פרסם את ספרו במוסקבה והיה נתון לצנזורה (יש גם גרסה קצת שונה של הספר שפורסמה בצרפת, וגרסה נוספת שפורסמה בארגנטינה). סוצקבר מתייחס לשותפות הליטאים ברדיפת היהודים ככאפונעס (חוטפים), כחברי האיפאטינגאס (יחידה של מתנדבים ליטאים פרו־נאצים שפעלו תחת השלטון הנאצי בחטיפת יהודים וברציחתם בפונאר), אך הוא גם מציג תושבי ליטא שעזרו ליהודים, כולל איכרה שלא הלשינה עליו לגרמנים כשברח מזרחה; יאנוֹבָה בַּרְטוֹשֶבִיץ שהחביאה אותו ואף עזרה לו ליצור קשר עם חמו ועם אשתו שבגטו; כומר שנרצח בהגינו על ילדים יהודיים; נזירה שהחביאה יהודים, ואנשים נוספים שגילו אנושיות. סוצקבר אף טוען שהיו תושבים שמכרו ליהודים מזון במחיר מוזל בשל העוול שנעשה להם. ייתכן, כפי שמתואר במבוא, שהוא לא התייחס להבדל בין יחסם של פולנים ליהודים לבין יחסם של הליטאים אליהם.

העזרה היתה גם בכיוון הפוך. באחד המקרים, בעת שסוצקבר עבד באחד המוזאונים של וילנה, נתגלגל לידיו מסמך חתום בידי לוחם החופש הפולני־אמריקאי, טָדֵאוֹש קוֹשצ'וּשקו. הוא מסר אותו לאשה פולניה שהסתירה יהודים, אשר התרגשה מאוד מקבלת המסמך.
במקרה אחר, סוצקבר מספר כיצד הוא היה בקבוצה של אנשים שהיו צריכים למיין בגדים עבור חיילים גרמנים שחזרו קפואים מהחזית עם בריה"מ, וכאשר סוצקבר וקבוצתו עברו ליד מחנה של שבויים סובייטים הם החליטו לעזור להם. כאשר הרכב שבו נסעו הגיע לסביבתם של ילדי השבויים, אנשי הקבוצה השליכו לעברם בגדים ומזון שרכשו במיוחד עבורם, ועשו זאת מדי יום ביומו במשך שבוע. חברי הקבוצה קיבלו מהם את המכתב הבא:
"אנחנו זוכרים, ויבוא יום שנספר למולדתנו כי בווילנה, בשנת 1942, לא איבדו היהודים המשועבדים והמעונים בגטו את רגשות האנוש שלהם. בימים שציפה בהם עונש מוות ליהודי שמדבר עם לא יהודי, הם סיכנו את חייהם והצילו מכפור ומרעב אנשים אחרים, שגם הם היו קרבנותיו של אותו משטר".

מול גרמנים סדיסטים ומקומיים אנטישמיים שאיבדו צלם אנוש, טוב לדעת שעמדו גם אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור הזולת גם אצל היהודים וגם אצל המקומיים האחרים.

הסקירה מוקדשת לפרטיזנית מירה גוניונדסקי שנספתה בשואה. יהי זכרה ברוך.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב