“אחד האירועים המכוננים בילדותי קשור באסטרונומיה. לא ישירות, אבל קשור. הייתי בכיתה ד', קראתי באדיקות עיקשת ספר דק של האוניברסיטה המשודרת בשם "חורים שחורים וננסים לבנים". השם משך את תשומת ליבי. התוכן היה קשה לי מדי, אבל לא הודיתי בזה, והמשכתי לקרוא באדיקות, למרות שהדודים שלי ובני הדודים שלי צחקו מאוד. לא ידעתי אז, אבל הם עתידים לצחוק עלי בגלל הספר הזה עוד שנים רבות. למעשה זה הפך להיות אצלם סמל לתחומי העניין האיזוטריים שלי - חורים שחורים וננסים לבנים.
למדתי לקרוא בגיל צעיר למדי, עוד בגן. בגן חובה כבר קראתי ספרים שלמים, ודי מיציתי את הספרייה הביתית. בגיל בית הספר, מתקשה לעקוב אחרי בולמוס הקריאה שלי, רשמה אותי אמא לספריה. תחילה לספריה הביתית של שושנה אבישר, זו ששכלה בן במלחמה וייחדה בביתה ספריית השאלה לזכרו. בחדר שהיה החדר של הבן הנופל שכנו להם מדפי ספרים ומהם היה אפשר לקרוא. זו היתה הפעם הראשונה שגיליתי את עולם הכללים של הספריות. וכך היה הדבר: עיינתי בספרים, בחרתי אחד שהיה נראה לי מעניין, ושאלתי אותו. שושנה שהיתה גם הספרנית, סימנה בכרטיס שלי, ואני לקחתי את הספר הביתה. שם התיישבתי וקראתי אותו, הוא לא היה ספר ארוך או משהו, אז התחלתי לקרוא, המשכתי לקרוא ומשסיימתי הלכתי שוב לבית אבישר, לספריה, כדי להחליף. כך גיליתי את הכלל הראשון, השרירותי: לא מחליפים שני ספרים באותו היום. מדוע ולמה? ככה וככה. הכללים. לאחר מכן נבלעה ספריית אבישר בספרייה העירונית, ואני ואחיותי היינו רשומות שם. יום אחד אמא היתה עסוקה, ושלחה אותי להחזיר את ארבעת הספרים שלנו ולחת במקומם ארבעה אחרים. במדורי הספריה המדור המיועד לבני הגיל שלי, כיתה א'-ב', סומן במדבקות כחולות על הספרים, והיה מלא בספרים קצרים, מנוקדים, ילדותיים, כאלה שכבר קראתי או שלא עניין אותי לקרוא. עברתי למדור הבא, עם המדבקות הירוקות על הספרים ובחרתי ממנו ארבעה. הספרנית ליד הדלפק הסתכלה עלי במבט בוחן: "בת כמה את?" אני גמגמתי "אני בכיתה ב'". בדיעבד חשבתי שהייתי צריכה לומר "עולה לג'" אבל לא בטוח שזה היה עוזר לי, משום שכך גיליתי את הכלל השמור לספריות: לא הרשו לי לקחת ספרים כי בשיקול דעת הספרנית, שלא בדקה ותק קריאה ויכולת הבנה, הם היו מעבר לגיל שלי. הלכתי בוכה מהספרייה, ולא חזרתי אליה יותר. וכך נשארו לי רק הספרים שהיו בבית. רופא כפרי, 1984, חורים שחורים וננסים לבנים. לא בהכרח חומר מומלץ לילדה, אבל זה מה שהיה.
מאז אני תמיד חושדת בספרניות. דומה שהכללים חביבים עליהן כל כך עד כדי שהן שוכחות שהמטרה היא קריאה של הספרים שתחת אחריותן. אני בפירוש מעדיפה את ספריות התחנה שצצו בשנים האחרונות בחסות השפע ובחסות הערך המסחרי שכמעט ואינו קיים בספרים משומשים, מה שגורם למסור אותם ללא תמורה ולהניח אותם ללא השגחה. שבת חול המועד סוכות, יבול הספריות העירוניות הניב מספר ספרים, ובין זוכה פרס בוקר וולך הול, ומחזיר החלומות של ניר ברעם, כל אחד עם תוכנו המלאה מסיבה אחרת, היה גם ספר דק גיזרה וצנום שנקרא נתניה.
כדי לספר על הספר, וגם קצת להסביר למה ההקדמה הארוכה שהבאתי קודם היא כן רלוונטית ומתאימה, צריך קודם להגיד מה הוא לא. זו לא סיפורת. אין כאן עלילה סדורה במובנה המוכר, או גיבורים, או סדר כלשהו של אירועים. הוא גם לא שירה. "נתניה" הוא ממואר. זו סוגה ותיקה, אולי אפילו קדמה לרומן או לסיפור הקצר, והופכת להיות פופולרית ביותר לאחרונה. בסוגה אדם חולק מזכרונותיו, מחשבותיו, אירועים שקרו בחייו והם משמעותיים מבחינתו, פרשנותיו לאותם אירועים שחווה, או אנשים שפגש, וכך הלאה. השאלה למה שנקרא את זה אינה מעניינת במיוחד, כי אנשים קוראים מאותה הסיבה שהם צופים ביוטיוברים המספרים על חייהם או מקריינים פתיחה של חבילה חדשה או שומעים יחד עם הצופים מוזיקה ונותנים לה פרשנות, ומאותה סיבה שאנשים קוראים ריאיונות בעיתון, צופים בסרטוני טיק-טוק או עוקבים באינסטגרם אחרי אנשים שמצלמים את מנות האוכל שלהם בבית קפה. אם זה עשוי טוב ומעורר סקרנות, יש לזה קהל, ואם לא - אז לא.
דרור בורשטיין, מרצה לספרות, יליד 1970, פותח את הראש שלו, מעלה את המחשבות שלו על הכתב ומזמין אותנו להיכנס. "נתניה" היא העוגן, העיר הממשית שבה גדל, שבה סבא שלו החזיק בית מלון קטן שיועד להריסה אבל מתמוטט אט אט בעצמו בלי עזרה. אבל זה לא ספר על נתניה, ולא בטוח שיש עוד אדם שחווה את נתניה באותה דרך. זה ספר על דרור. לא ביוגרפיה, כי ביוגרפיה היא מוקפדת, מתועדת, מתומכת במסמכים, אלא תיאור חיים ותחומי עניין, ומחשבות ופחדים כמוסים. נתניה של בורשטיין כוללת הרבה אסטרונומיה, כי מערכת השמש וגלקסיות רחוקות מילאו את המחשבות שלו וגם קצת את המעשים שלו, והם חוברים את ילדותו, אל בית הכנסת שבו התפלל ולסירוגין למד בחוג על הכוכבים הרחוקים, אל בית הספר שעל השולחן שלו צייר באופן אסור את מערכת השמש, אל ראשית החיים המעסיקה אותו, ואל ספרים כאלה ואחרים שקרא והשפיעו עליו. הספר הוא לא רק נתניה ולא רק כוכבים. הוא המשפחה, אבות המשפחה, המלון, הסבא שאיבד בן במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא בעיקר מערבולות. מערבולות זכרונות, ומחשבות ואסוציאציות, מהעוגן הקטן, הארצי, הבית שבו היה גר גם חוטף הילדים, אל שביל החלב ומעבר לו, ובחזרה. וכן, יש גם תיעוד. לא ברור למה, אבל מצורפות תמונות, מסמכים, רשומות, מדברים שנראים לו רלוונטיים לכתוב.
מי שרוצה לקרוא, מוזמן. יכול להזדהות, לדעתי כל ישראלי יכול להזדהות, ויכול לחשוב בהתאם מחשבות משלו. ספר דק, מסתיים מהר, לא מחייב קריאה רצופה, וכן מעורר מחשבה. מי שלא רוצה לקרוא - ובכן, כמו תמיד. לא חייבים. אפשר להסתפק במקום זה בטראומות הספריה שלי, או לחפש את הספר של האוניברסיטה המשודרת שיסביר לכם שחור שחור הוא גוף אסטרונומי שכוח המשיכה שלו גדול כל כך עד שהוא מושך לתוכו את כל מה שבסביבה, כולל את האור שלו-עצמו, ולכן לא רואים אותו.”
