ביקורת ספרותית על חטופה מאת צ'רלי דונלי
ספר בסדר

---

#
80% של הספר הוא מותחן כתוב יפה ואמין מאד. הוא פורס באופן מדוייק את עולם הפתולוגים והרפואה המשפטית. ניכר שהתחקיר שביצע דונלי היה מוקפד מאד ויצר לקורא ערך מוסף והנאה בקריאה. 20% האחרונים של הספר בועטים בדלי ושופכים את החלב עם התינוק (ואת הנאת הקורא(ת) יחד איתם...)

הסיפור, עוסק כמובן בחטופות. בארצות הברית, יחד עם רציחות סידרתיות מרובות ומסיבות הרג של "בלתי מעורבים" על ידי מופרעים שנשק מקנה להם זכויות להרוג את כל מי שמסביבם ולמות, או להיתפס, עם חיוך של סיפוק על שפתיהם ושפע דם חפים על ידיהם, יש גם די הרבה חטיפות של אנשים. החטופים נועדו לספק יצרים של החוטף, ועל הדרך הם מייצרים מלאי מכובד של סיפורים לסופרי המותחנים.

שתי נערות נעלמו באותו ערב ממסיבת קיץ של צעירים שחגגו את סיום התיכון. האחת נמלטה אחרי שבועיים, חבולה גופנית מהריצה המבוהלת, מסוממת אך חיה ושלמה. את השנייה איש לא ראה מאז נעלמה. הסיפור מתאר את 14 החודשים שעברו מאז החטיפה על הנערה שברחה ועל הקרובים לה, נע בזמנים מזמן החטיפה ועד הווה הספר ומתאר, כאמור, באופן אמין את החיים של מי שחווה טראומה קשה ונדון לארגון אישיותו סביב האירוע המכונן, את רגשות האשם, הכעס, חוסר האונים, שהם מנת חלקו עד סוף חייו בלי כל אפשרות של הקרבן לשנות את הנושא סביבו סובבים חייו.

סוף הספר אינו הולם את האיכויות שמצאתי ברובו. לא מדובר דווקא במציאת הפושע – שהוא מפתיע בהתאם לחוקי הז'אנר. אלא בסוף הסיפור שהוא מרושל, מבולבל, חפוז, כתוב בפרקים קצרים ומנסה לאחות את כל הקצוות שאיחויין בלתי אפשרי. כך שאם זה היה אפשרי – הכי נכון היה לקרוא את הספר עד עמוד 367 (מתוך 384) עד אז יודעים כבר את זהותו של הפושע אבל נמנעים מהסוף הבהול שדונלי כתב לספרו, שעד אז היה מוצלח ומותח. לצערי, הסוף הזה "עלה" לדונלי בכוכב שלם. אולי זה לא הוגן לשפוט ספר לחומרה על בסיס העמודים הספורים בסופו אבל מה לעשות, מותחן לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של "נמאס לי אז נסגור אותו כבר".

0

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על חטופה