יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה.
יעל היא אלמנה.
יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים.
כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים?
ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית?
ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד.
פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על
השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה.
הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה.
זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי.
אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי,
הכאיבו לי,
קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר.
גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד.
ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא?
יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי.
את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים.
אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות.
מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה.
השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת.
התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו?
בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב?
ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה.
אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה.
אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה.
צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת.
תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...
