ביקורת ספרותית על יבוא יום ויפתחו את הארכיונים - ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום כיפור מאת חגי צורף
ספר טוב

---

ספרים רבים כבר עסקו בהתנהלותה של ישראל בשנים שלקראת מלחמת יום כיפור ובהם ביקורת רבה על ממשלת גולדה מאיר וסרבנותה המדינית כביכול. הספר הזה שמתבסס על חומרים ארכיוניים חדשים שנפתחו לציבור, מצייר תמונה שונה. הוא מתרכז בניהול מדיניות החוץ מול מצריים וארה"ב בשנים 1970-73 ובניהול המלחמה ע"י הממשלה לאחר שפרצה. אין ספק שמבחינה המוכנות הצבאית כשלנו בגדול. הן בהערכת יתר של כוחנו והערכת חסר של כוח האויב ובהנחה שהמלחמה תתנהל כאילו היא היום השביעי של מלחמת ששת הימים. בהתעלמות מתוכניות המלחמה המצריות שהיו בידינו למרות שתרגילים גדולים של צה"ל בשנים 71-72 חזו את התרחיש שלבסוף קרה. בהבנת מגבלות הפעלת הכוח האוירי במציאות של טילי נ"מ, באי פינוי המעוזים בזמן וכו'. מבין הספרים שעסקו בנושא אפשר לציין את ספרו המצויין של יואב גלבר "רהב" שמסכם את הדברים.
הספר שלפנינו מראה שלמעשה, מאז סוף 1971 הייתה ממשלת גולדה מאיר מוכנה לנסיגה חד צדדית מהתעלה למרחק 30 ק"מ עד למעברי הגידי והמתלה ושכוח מצרי סמלי יעבור את התעלה ויאפשר את פתיחתה המחודשת לשייט ושיקום ערי התעלה המצריות. כל זאת תמורת הפסקת אש שלאחריה יתחיל מו"מ ישיר על גבולות השלום והסדריו. התרחיש הזה נדחה ע"י המצרים מתוך דרישה אולטימטיבית להתחייבות ישראלית מראש לנסיגה לגבולות שטרום מלחמת ששת הימים וזאת תמורת הסכם "אי לוחמה" ולא שלום מלא. לאחר המלחמה בשנים 75-79 התממש התרחיש שהתוותה ממשלת גולדה ולא התרחיש המצרי. נחתם הסכם ביניים מול המצרים ב-75 ונפתחה התעלה לשייט. נפתחו שיחות שלום ישירות ונחתם הסכם קמפ דייויד ב-78 והסכם שלום נפרד עם המצרים ב-79. האמת עולה מהמסמכים היא שבשנת 71 סאדאת דיבר "שלום" כלפי חוץ אך בפועל העלה דרישות בלתי קבילות ואילו גולדה דיברה קשוח כלפי חוץ ובפועל הציעה הצעות לתהליך הדרגתי שבסופו של דבר התבררו כמעשיות.
במהלך המלחמה ולמרות הזעזועים הכבדים בארבעת הימים הראשונים, היא גילתה יכולת עמידה מרשימה בלחצים וכמוה הרמטכ"ל דדו. האסטרטגיה שהיא הובילה איפשרה לישראל בסופו של דבר להגיע למו"מ עם המצרים בחסות אמריקאית לא מעמדת חולשה. מודגש מאוד הניהול המושכל והלא פשוט של היחסים עם המימשל האמריקאי, משענתה היחידה של ישראל, הן בזירה הבינלאומית והן לצורך אספקת נשק חיוני עוד בזמן המלחמה. לאמריקאים היו אינטרסים משלהם במסגרת היחסים שלהם עם בריה"מ והרצון להעביר את מצריים מחסות סובייטית לחסות אמריקאית, מה שכמובן גם תרם ליכולת שלהם לקדם הסדרים בין ישראל למצרים. אבל זה בא על חשבון האשראי של ישראל להנחית מכה מקדימה בשעות שלפני פרוץ הקרבות ובלימתה של ישראל מלמוטט את הארמיה המצרית השלישית בתום המלחמה וגזילת הנצחון הגדול מצה"ל לאחר כל האבידות הכבדות. גולדה הייתה צריכה לנווט בין הרצונות הסותרים שלנו לסיים בניצחון, הלחצים הציבוריים הפנימיים שגברו ומימשל אמריקאי קשוח שאיתו נאלצה להתעמת. ספר שמאזן את התמונה שהתקבעה על התקופה ההיא. ככל הנראה, הכבוד הערבי שהושפל ב-67, לא איפשר באמת כל מו"מ אמיתי אלא לאחר מלחמה שבה ישיגו המצרים "משהו" בשביל הכבוד.

» ביקורות נוספות של קיבוצניק
» ביקורות נוספות על יבוא יום ויפתחו את הארכיונים - ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום כיפור