מבינה שאני קצת בדעת מיעוט כאן, אבל לדעתי זה ספר גרוע ממש, אחד השמאלצים הפחות מוצלחים שיצא לי לקרוא.
מתחיל הכי קיטש שלו ואחר כך מגביר ומגיע למחוזות הפנטזיה והביזאר. אם זה היה כתוב טוב, זה אולי היה יכול להיות קסום,
אבל אין שם כמעט שום מלכודת שהוא לא נופל אליה בדרך, כולל מיטב הסטריאוטיפים האמרקיאיים, ההייטקיסטים ובכלל
גם לא ברור אם הספר אמור להיות הומוריסטי, מרגש, פנטסטי, אולי הוא בכלל נכתב לילדים ונוער?
בקיצור, מוזר למדי, לא במובן הטוב של המילה.
מאחר וקראתי אותו בדיוק בשבוע שבו איבדתי את חוש הטעם עקב תופעת לוואי נדירה, אני כן יכולה לציין לטובה שכמה מתיאורי האוכל בהחלט היו מעוררי תיאבון:-)
למזלי בשבוע שבו לכל האוכל היה טעם אחיד של בטריות, לא יכולתי לעשות עם זה יותר מידי.
תחסכו לכם כמה שעות קריאה, לדעתי, יש רומני אוכל טובים יותר.

הספר מתחיל טוב! לויס, בחורה צעירה, חכמה ומבריקה עובדת בתחום ההייטק
ומרוויחה שכר גבוה ונחשק.. היא חיה את חלומם של צעירים רבים
להרוויח הרבה כסף, לעזוב את בית ילדותה ולהתגורר ברשות עצמה..
אממה חייה החברתיים שוממים עד מדכאים, והמרגוע שלה הוא בהזמנת מרק חריף ולחם מחמצת,
אוכל שגורם ליומה להתבהר, ולהפוך טוב יותר.

כתיבת המושגים מעולם ההייטק המשולבים במושגים מעולם האפייה
מקבלת איזון עדין, חביב ומעניין, לכן קראתי את הספר עד כמחציתו, ו...התעייפתי.
עולם ההייטק מתואר כמדכא, עולם בו עובדים אנשים 'חסרי חיים'
בעוד האפייה לכאורה קסומה, שמזמנת חיים רומנטיים ומרתקים..
וכך לויס עוברת ממירוץ ההצלחה בהייטק למירוץ ההצלחה באפייה.

טוב ברור שלא רק 'המחמצת' עשתה לה את זה, אע"פ שבספר המחמצת מקבלת תכונות האנשה מופלאות :))
כנראה שרובין סלואן הסופר אוהב את החיבור של אוכל ושמחת חיים, כולנו אוהבים.
אבל גם התחום הקולינרי הפך למעין סגידה ותחרות בין שפים מפורסמים לבשלנים חובבים..
(וכשאני רואה את קומרובסקי קוטל מתמודדים בזלזול ובהתנשאות...הקולינריה מקבלת פן לא נעים).
כך שבכל תחום אפשר למצוא עניין או חוסר עניין.

לסיכום ברעיון הכללי, הספר חביב ואם הוא בהישג יד , אפשר לנסות.

לויס היא בחורה צעירה העובדת כמתכנתת בחברת רובוטיקה ידועה ומצליחה. היא עובדת מבוקר עד ליל, לא מנהלת חיי חברה, הולכת לעבודה, חוזרת ממנה, ובין לבין מזמינה בכל ערב משלוח של אוכל הכולל מרק חריף ולחם מחמצת ממסעדה אתנית בקרבת ביתה. הלחם מחמצת הזה ישנה את מסלול חייה של לויס.

הספר התחיל נהדר. לויס מיד התחבבה עלי. לנגד עיניי עלו תמונות כמו אלו שבאתר pinterest. כיכרות לחם מונחות על שולחן כפרי גס והכל אומר חמימות ביתית. אלא שמסיפור פודי חביב (ומאוד מאוד קריא) הוא הלך והפך למעין ספר פנטזיה /מד"ב והרגשתי שאני קצת הולכת לאיבוד וקצת איבדתי עניין. חבל שקצת סטה לכיוון ההזוי. בעיניי זה הוריד מהספר.
אין לי שום ידע בענייני מחמצות, אבל נראה לי שכמו שהמחמצת תוססת ותופחת , ככה רובין סלואן עף עם רעיון המחמצת קצת קצת יותר מדי.

זה מה שפחות אהבתי.

ומה כן אהבתי: הסיפור הוא הרבה יותר מאשר סיפור המחמצת. יש פה אמירה נוקבת על דור ההייטקיסטים על הטירוף שבעבודה סביב השעון, על הסכומים האסטרונומים שהם מרוויחים, ועל כביכול החיים הטובים שמסתבר שגובים מחיר לא קטן. כל אלו לצד הדברים היותר ארציים, היותר בסיסים ועל ההתנדנדות בין הרצוי למצוי. אהבתי גם את בניית הדמויות, אהבתי את לויס, הייתי שמחה לשבת איתה על כיכר לחם טרייה ומתפצחת בפה.