אהבתי יותר את שני הספרים האחרים שלו. הספר הנוכחי כתוב פחות כפרוזה וקצת יותר כבד, אין עלילה מסודרת. יש הרבה דמויות. קצת היה לי קשה לעקוב.. כמובן שזו ההיסטוריה ואין מה לעשות..

ספר נוער מצחיק וקליל אבל:
1. מצטייר שם שהבחור נוגע בה בלא רשותה וזה פחות 2026
2. מצטייר שם שילדה בת 13 יכולה לנהוג לבד בכבישים מסוכנים
3. המורה לסרות קורא את היומנים האישיים שביקש מהתלמידים לכתוב - אמנם קורא אותם בעילום שם אבל עדיין כולם מבינים מי כתב.. נראלי קצת מוזר ולא מכבד - ושוב, מה הנוער שקורא את זה אמור להבין?

סיימתי את "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" וממש ציפיתי להתחיל את "המטופלת השקטה". התחלתי לקרוא אותו בחצות לילה וסיימתי לקראת 5 בבוקר בלי יכולת להפסיק.
בניגוד לראשון, כאן מדובר במותחן פסיכולוגי-בלשי, קולח ומלא טריגרים.
בשניהם יש פסיכולוגים, אם כי בספר הראשון היא רכה ומרפאת, ואילו בספר השני - המטופלת השקטה - עם כמה שהספר מותח הוא גם הופך להיות יותר משוגע.
מדובר שוב, כמובן, בריטים פסיכופטיים.

הרעיון של הספר ממש טוב, רק שהביצוע קצת חובבני ומוריד את הרמה של הספר לפרוזה-עשרה. הסיפור די צפוי. היה אפשר אולי לכתוב ביותר תחכום. סה"כ ספר יפה אך קצת איטי.

ספר נחמד שמעניק הצצה הומוריסטית על התנהלות השלטון. כתוב בצורה זורמת ולעיתים מצחיקה, אך יש מקומות שהרגשתי שהכותב קצת מזלזל באינטליגנציה של הקורא. אגב, ספר יחסית נקי (בלי תיאורים גסים).

לא הבנתי על מה ההתלהבות.
סיפור ישן על אשה שמוצאת את עצמאותה, כן אולי מה שמיוחד בו הוא הפמניזם המוקדם.
כל השאר, נחמד ולא יותר. הכתיבה לא מיוחדת מאוד, העלילה אמנם הרפתקנית אך קצרצרה. ספר חצי מתוק חצי משעמם.
שלא נדבר על ההשתפכות של הוצאת זיקית, זה אכן ספר טוב כספר ראשון שההוצאה מפיקה אבל ההקדמה וכל המסביב קצת יותר מדי.

הספר כולו הוא מכתבים בין העשיר הגרוש לבין אשתו לשעבר, בנם ובעלה, כשכל אלה גם מתכתבים עם עורך דינו של העשיר הגרוש.

הרעיון טוב ועם פוטניצאל. אני אומרת 'עם פוטניצאל' כי הסוף איכשהו מתפספס.
הכתיבה מעולה (אם כי לעיתים דילגתי על מלל תיאורי. טעויות הכתיב של הילד פשוט מצחיקות זה גאוני).
סהכ ספר בסדר, לא הייתי ממליצה עליו מראש אבל גם לא לגמרי משעמם.

ספר ההמשך של פרויקט רוזי. אחרי שיש אשה - מצפים לילד!
הספר כתוב בצורה קלילה ומהנה, מותח ומעשיר בידע. דון כהרגלו עם ה'נאיביות' שגורמת. להכל להיות מורכב יותר..

ברעיון, הספר הזה היה אמור להיות מאוד משעמם. הוא פשוט מלא היסטוריה, מנוער ציוני בברית המועצות עד פטירתו כאן בישראל בקיבוץ שהקים.
אבל (!) איכשהו ענברי הופך את ההיסטוריה הזאת למעניינת. לא בגלל מתח, סתם כך כי הכתיבה זורמת.
מרתק לקרוא על מקימי המדינה, בספר הזה ספציפית מקימי קיבוץ אפיקים. על הרצון העז, הנחישות, עבודה הכפיים, חביבות סמכותית, פגישות עם מנהיגים ופרטים קטנים מחיי היומיום בקיבוץ.