ביקורת ספרותית על אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי מאת עמנואל (מנו) רוזן
ספר מעולה

---

בית, מהו?

אם מישהו מתקשר, תגידו שממתי, הוא ספרו של עמנואל (מנו) רוזן, המספר על פליטי גרמניה, שהצליחו לברוח מגרמניה לארץ, רגע לפני שהיה מאוחר, ועל קורותיהם, מנקודת מבטו של הבן, הנכד, שאומנם נולד וגדל בתל אביב (בצהלה ובן יהודה שטרסה), אך כיום חיי בקליפורניה.

הספר הזה, החזיר אותי באחת, לסיפור שלי על איתן דויטש, גיבור ילדותי, שהעלה עם הוריו מיוגוסלביה ונפל בשירות צבאי, כסיפור טרגדיית הגירה, אליה נוספה טרגדיית השכול שהכריעה את המשפחה.

איתן דויטש, הצטיין כתלמיד וכשחקן כדורסל בשורות הפועל טבעון. איתן היה קצין בגולני שעמד להשתחרר וטווה חלומות על לימודי רפואה ועתיד גדול. חלומותיו נגדעו באחת, כשאיתן נהרג בתרגיל.

איתן, גר בבית שגינתו הייתה מוזנחת, מלאת קוצים ועשביית פרא, וחזיתו דהויה ומושחרת מכתמי רטיבות כעורים. הבית והגינה שידרו מגורים זמניים שעוד רגע יינטשו על ידי דיריו. אימו של איתן הקרינה שרידי יופי אירופי אצילי, וריחוק גאוותני של מי שלא הייתה שייכת.

כשעבדתי בדואר, נתקלתי במכתב לאביו של איתן, שנשא את התואר, דוקטור דויטש. כיצד זה יכול להיות, שאלתי את מנהל הדואר, והוא סיפר לי כי דוקטור דויטש, היה משפטן וכעת הוא סייד.

איתן, שעלה כפעוט עם משפחתו מיוגוסלביה ב- 48, היה התקווה והתיקון של משפחתו, עבורו הם היו מוכנים לשאת את תחושת התלישות ואי השייכות. כשאיתן, נהרג גוועה התקווה, קלרה, אימו של איתן הלכה ודעכה, ולבסוף הוריו ירדו לאוסטרליה, לאח שירד קודם לכן, בכדי להתרחק ממחוזות הכאב.

הסיפור של איתן, נסדק אצלי בזמן, כעת הוא מתאחה בזיכרוני כסיפור משוחזר, בו מציאות שלובה בדמיון. לכן קראתי בספרו של רוזן, סמוך לימי הזיכרון לשואה לחללי מערכות ישראל, כסיפור הגירה ושכול, באמצעותו אני מנסה להזכיר לעצמי את הסיפור על איתן דויטש, גיבור ילדותי.

מנו רוזן, כתב מומאר על שלושה דורות, את הראשון בהם מייצג, סבא מנדל, שהיה משפטן מכובד בגרמניה. כמו יהודים רבים, הוא נושל ממעמדו כאדם וכאוטוריטה מקצועית, עם עליית הנאצים בשנות השלושים לשלטון, ונאלץ לברוח לארץ. בשנות החמישים, עשרים שנים אחרי אותה השפלה, הוא חזר לגרמניה. עניין תמוהה, מה הוא חיפש שם? הסיפור הזה הוא כמו חור שחור עבור רוזן, גם העובדה, שהוגו מנדל, חזר לארץ, מושפל ומובס, מה שעשוי למסביר את הסיבה שגרמה לו לקפץ אל מותו.

ד"ר מנדל, שהיה סטודנט למשפטים ומשפטן, האמין פעם במערכת המשפט הגרמנית. הוא היה כל כך גאה בעצמאותה, בעובדה שהשופטים כפופים לחוק, שהאזרח יכול להיאבק במדינה, ולא פעם לנצח. אבל התפיסה הזאת באחת נמחקה, כאשר תחת היטלר, מערכת המשפט התפוררה במהירות.

לאחר שנים, רוזן, בקש להבין, מה גרם לו לבקש את מותו? אימו אמרה, שהוא ביקש להתאבד, כי הוא התגעגע לגרמניה, זאת שהייתה קיימת לפני העידן הנאצי. הוא הגיע לגרמניה לגמרי אלמוני, מה שהמחיש לו שבמקום שהיה הבית שלו, הוא חזר להיות זר ולא שייך.

רוזן במומאר, מיוחד ורגיש, מבטא תחושת המהגר החצוי בין שייכות לארץ בה הוא חיי (ארה"ב), לבין הארץ אליה הוא מתגעגע, לישראל של ימי ילדותו. אבל דווקא אמו המהגרת, ידעה לתמוך בו בהחלטתו, לעזוב את הבית, כשאמרה לו: "כשאני קוראת בבוקר את העיתון, ובכלל חושבת על כל החרא פה, אני לצערי בעד הישארותכם שם." לא יזיק לך להיות מעט קוסמופוליטי, היא הוסיפה.

למרים, אמא של מנו רוזן, היה אומץ לב והתמדה בלתי רגילים להתמודד מול שלטונות "גרמניה האחרת" אותם היא תבעה על סבלו של אביה, הסב הוגו מנדל, אף על פי שנים של דחיות וסירוב להכיר באחריותם לטרגדיה שלו, עד שלבסוף זכתה בתביעה, כסוג של צדק פואטי, המהווה המחשה ודוגמת מופת, על הצורך להגן ולהילחם על הצדק שלנו, ולא לוותר.

זהו ספר שיותר מתמיד מתמודד עם השאלה, בית מהו, במובן של משפחה, שורשים, ערכים וכמובן הארץ שלנו והמדינה.
בית, מהו עבורנו, על מה נלחמו המשפחות שלנו, מה בקש איתן דויטש, עבורו ועבור משפחתו ועברונו? לי ברורה התשובה, לשמור על הבית ולא לוותר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי