ביקורת ספרותית על התיאוריה הבלונדינית מאת קריסטין הרמל
ספר בסדר

---

אני יודעת בדיוק מהן הסיבות שלי לתת לספר הזה שלושה כוכבים.
1. הוא מיושן.
2. הדמות הראשית שלו מעצבנת.

העלילה פשוטה, הרפר רוברטס היא עורכת דין מצליחה שלא מצליחה למצוא אהבה.
היא כבר בת שלושים וחמש, ולמרות שיש לה קריירה מרשימה, וקבוצת חברות טובה, היא לא יכולה שלא להתבאס מזה שגברים לא רוצים לצאת איתה בגלל שהיא מאיימת עליהם עם האינטליגנציה שלה ועם ההצלחה שלה.
אז בעידוד חברותיה, היא מחליטה לצאת לתחקיר, משנה את עצמה כדי להתאים לפרסונה של בלונדינית מטומטמת ומתחילה לצאת לדייטים בדמותה החדשה.
הסיבה שהיא חושבת שיש קשר בין זה שהיא עורכת דין חכמה לחוסר ההצלחה שלה באהבה, זה בגלל האקס שלה פיטר, שגם היה מערכת היחסים הארוכה האחרונה שלה.
פיטר נפרד ממנה לפני שלוש שנים, ברגע שבו היא הפכה להיות שותפה במשרד עורכי הדין שלה.
זה היה די מבאס לקרוא את זה האמת:

"תקשיבי, הרפר," אמר, והמזוודה התפוחה מדי שהחזיק בידו הימנית הִטתה את גופו ימינה בצורה כמעט קומית. "יש לי רגשות אלייך. אבל אני גבר. וגברים אוהבים להיות המפרנסים. אני הייתי אמור להיות שותף לפנייך. וחוץ מזה," הוא הוסיף בזחיחות, "חשבתי שסיכמנו שבשלב מסוים תתפטרי ותישארי בבית לגדל את הילדים."
"אני... מעולם לא הסכמתי לזה," אמרתי בקול רועד ונעצתי בו עיניים המומות.
הייתי בסך הכול בת שלושים ושתיים. מה, אני אמורה בגיל שלושים ושתיים להתפטר כדי לתת לו ילדים?
(...)
"פשוט חשבתי שאנחנו באותו ראש, הרפר," פיטר אמר בעצב ונד לי בראשו כאילו אני ילדה והוא מאוכזב מההתנהגות שלי. "אבל את פשוט חייבת להיות יותר טובה ממני בכל דבר."
הייתי המומה.
-

פיטר אידיוט, זה ברור.
אבל אתם מבינים למה אני אומרת שהסיפור הזה מיושן?
בערך באמצע הספר הייתי חייבת לבדוק באיזו שנה הספר הזה יצא לאור במקור, כי פשוט הרגשתי שהוא לא מחדש ועוסק בדברים שהיום כבר אין צורך לכתוב עליהם ספר.
אז הוא יצא לאור ב-2007, וללא ספק מרגישים את זה במסרים שלו, ובמוסר ההשכל שלו שהיה די פשוט וצפוי.
בעיקר כי הרפר הייתה כל כך מעצבנת עם הגישה שלה כלפי אנשים שחושבים אחרת ממנה לגבי הסיבה שבגללה לא הולך לה באהבה.

בכללי יש הרבה דברים מעצבנים בהרפר, ואחד מהם זה שהיא "חכמה".
זה פשוט מעצבן שהיא כל הזמן אומרת שהיא חכמה ושזאת הסיבה ושגברים מעדיפים לצאת עם בחורות מטומטמות.
זה מעצבן כי היא הפכה את זה שהיא חכמה לחלק מרכזי מהאישיות שלה... וזה כל כך-
לא יודעת...
משעמם אולי?

אז היא אומרת משהו לחברות שלה על זה שיהיה לה יותר קל למצוא גבר אם היא הייתה בלונדינית מטומטמת, והן מעודדות אותה לבחון את זה.
היא מתחילה להתנהג כמו בלונדינית מטומטמת, ניסוי של שבועיים שבמהלכו אסור לה להיות חכמה מול גברים, היא משנה את הלבוש שלה, מוסיפה הרבה "כאילו" לדיבור, ומתנהגת כמו בחורה ריקנית.
והם אוהבים את זה משום מה.
זה היה מעניין לראות איך שגברים שהיא בדרך כלל הייתה מעוניינת בהם, מעדיפים לצאת עם בלונדינית מטומטמת ולא עם מישהי כמו הרפר האמיתית, שיותר "ברמה" שלהם.
וזה עוד משהו מעצבן בהרפר, היא חושבת שיש קשר בין הדברים האלה.
היא גם טוענת שהיא צריכה מישהו מצליח ברמה שלה כדי שלא יהיו לו רגשי נחיתות, וזה פשוט לא רומנטי לחשוב ככה.

הספר הזה הזכיר לי קצת את הספר "הצילו", שהוא סוג של עזרה עצמית משולב עם סיפור חיים שמרגיש כמו פרוזה.
משהו כאן בהחלט נתן לי את ההרגשה הזאת שאני קוראת משהו דומה לספר עזרה עצמית, שבו הדמות הראשית מנסה לשפר את חייה ולא קולטת שהיא חלק מהבעיה שיש לה.
הסוף גם היה די בנאלי וצפוי, זה פשוט לקח להרפר ספר שלם להבין שגם לה יש דעות קדומות, ושהיא גם פוסלת גברים על פי הרקע שלהם.
זה די צפוי וקצת מיושן, ושוב, גם לא ממש חיבבתי את הרפר.

אני חושבת שזה פשוט היה נורא ברור מהי הבעיה האמיתית של הרפר, שלקח לה יותר מדי זמן לקלוט, ושזה לא מספק שכל העיקר הספר, זה שהדמות הראשית תבין את מה שהקורא כבר מבין הרבה לפניה.

היא פשוט לא רומנטיקנית, היא פנטזיונרית, וזאת מילה חזקה אבל אני חייבת להגיד שאני פשוט - שונאת - פנטזיונרים.
אנשים שלא רואים את האדם שמולם, אלא את הגרסה שמתאימה לסיפור המושלם שהם יצרו לעצמם בראש, פשוט מעיקים עליי.
אני פשוט התחרפנתי כשהיא מהר מאוד נדלקה על מישהו והחליטה שהוא מושלם, ושהיא אוהבת אותו, ועל בסיס מה?!
זה היה קצת לא בוגר מצידה, וכשחברה שלה אמרה לה משהו על כך, שהיא ממהרת מדי... היא פשוט חשבה את הדברים הכי מעצבנים כמו: "למה היא לא יכולה להיות מאושרת בשבילי?!"
פשוט איכס.
אני שונאת את זה.

קיצר, לא ספר לאנשים שהתקדמו מאז 2007, ואין להם שום צורך בספר שמוסר ההשכל שלו הוא: "את צריכה להיות את" ו-"אולי גם את חלק מהבעיה".
למרות שאני חייבת להודות שכן יש כאן משהו קצת יותר מתקדם מזה, כי זה ברור שלהרפר יש אמונות מסוימות, לא מועילות, לגבי הסיבה שבגללה לא הולך לה עם גברים.
הספר הזה עושה עבודה די טובה בלהראות את זה, בלספר סיפור על דמות שמה שהיא חושבת על עצמה ועל גברים, פשוט חוסם אותה.

האמונה הזאת שיש לה שגברים לא רוצים אישה חכמה ומצליחה, כי מהניסיון שלה הם בורחים ממנה ברגע שהם מגלים שהיא עורכת דין שלמדה באוניברסיטה יוקרתית - סתם תקעה אותה.
מה גם שהיא די מעצבנת כי יש לה גברים שמעוניינים בה ממש מתחת לאף שלה, והיא לא מוכנה לראות את זה, ממש מתכחשת למציאות.
זה גם ממש מתסכל שהיא פשוט מחליטה מראש מה מישהו אחר חושב עליה...
הראש שלה כל כך סגור למחשבות ואפשרויות חדשות, לכל מה שבעצם סותר את האמונות השליליות שהיא ביססה לעצמה, וזה הטריף אותי.
_

"וידעתי אז בהתבהרות פתאומית שלא היתה לי עד כה, שאני צריכה לשנות את נקודת המבט שלי. שעד עכשיו ראיתי דברים לא נכון, ביססתי כל החלטה בענייני דייטים על הניסיון שלי עם פיטר, הנחתי שכל גבר שיבוא אחריו יחשוב בדיוק כמוהו. וכך בחרתי בחורים שהיו בעצם במובנים רבים דומים מאוד לפיטר, בזבזתי את כל שלוש השנים האחרונות באימות מדכדך של התיאוריה שאני עצמי בניתי ושקעתי יותר ויותר עמוק בספקות עצמיים. אולי שון צדק כשרמז לי, בשבוע שעבר, שלפחות חלק מהבעיה טמון בי. וגם אם המחשבה הזאת לא נעימה, ייתכן שאת כל מצוקת הדייטים שחוויתי בשלוש השנים האחרונות בעצם אני יצרתי במו ידי."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על התיאוריה הבלונדינית