#
יש אנשים שהקטע שלהם בחיים זה לעשות איזו פעולה הנראית על פניו בלתי אפשרית או מסוכנת או סתם פסיכית. הם לא יקיפו את העולם עם מפרשית כדי להביא מזון הביתה. הם לא יטפסו על האוורסט כדי להביא לאמא את פרח לב הזהב. הם לא ימריאו במאוורר המחובר במסטיק לכיסא מטבח ולג'ריקן דלק, כי הם פשוט טייסי מבחן בלוקהיד-מרטין. לא ולא, הם עושים את הדברים האלה כי אף אחד אחר עוד לא עשה אותם, או לא הצליח לעשות אותם, והם רוצים להיות הראשונים. אלה אנשים שנולדו בלי – או עם מידה מזערית – של זהירות ודימיון ועם הרבה מאד אגו שדורש המון מקום בעולם.
בריל קלאטרבאק היתה אחת מאותם אנשים. היא נולדה בתחילת המאה העשרים וכשהיתה פעוטה, ב 1904, עברה עם משפחתה לקניה. האימפריה הבריטית מכרה שם אדמות בזיל הזול, בניסיון למשוך לבנים שישמרו את ההגמוניה של האימפריה שהשמש לעולם אינה שוקעת בה. כשנתיים אחר כך עזבה אמה של בריל יחד עם אחיה הבכור שהיה עדין מכדי להישאר באפריקה, והקשר בינם לבין חצי המשפחה שנשאר במקום ניתק. בריל גודלה על ידי אביה, מומחה ומאמן סוסים, שניסה לשרוד כלכלית בחוות הסוסים שלו, עם הבנה עסקית מזערית. כילדה נטולת חינוך לגינונים, היא שיחקה עם ילדי האפריקאים במקום וגיבשה לעצמה זהות מעורפלת של תחרויות, הליכה על הקצה, ניכור מתרבות של התקופה שגרסה "נשיות" עם שמלות ומלמלות וחסות של גבר, כבעל או כאב, שנועד "להגן" על האישה השברירית.
בריל היתה אחד מהאנשים הנדירים, שהעמידה את תפיסת "מה שצריך לעשות" לפני תפיסת החברה לגבי "מה שראוי לעשות". היא עשתה דברים ששום אישה בתקופתה לא עשתה, ומעטים הגברים שעשו. היא השיגה כצעירה בת פחות מעשרים רישיון של "מאמן סוסים" והיתה לאישה הראשונה באפריקה (אולי בעולם כולו) המוסמכת לאימון. בגיל שלושים ומשהו השיגב רישיון טיס מסחרי, והיתה הטייסת הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה. חלק גדול מחייה חיה בעוני רב, בתנאים קשים, בלי רצון או צורך לאגור חפצים ורכוש. היא נישאה מספר פעמים לתקופות קצרות ולא מאושרות, למרות שהבינה כבר בגיל צעיר שנישואים וכבילה בכל דרך אינם מתאימים לה. הגבר היחיד אותו אהבה היה קשור גם לאישה אחרת, וחלק איתה את חוסר היכולת לחיות במיגבלות זוגיות.
בריל קלאטרבאק/מארקהאם לא הופיעה בסיפור "זיכרונות מאפריקה" של איסק דינסן, למרות שהיתה דמות משמעותית בסיפור הזה. היא כתבה בעצמה ספר "מערבה עם הלילה", שעסק בסיפור מהזווית שלה, אך לא זכה להערכה עם יציאתו לאור. המינגוויי, מסתבר, העריך את הספר (וגם את הסופרת...) יותר. בזכות מכתבים בהם תיאר את הספר, הוא הוצא לאור מחדש בשנות השמונים של המאה הקודמת, והפך רב-מכר. בזכות זה התאפשר לבריל, אז כבר קשישה בשנות השמונים שחיה בעוני באפריקה, לחיות ברווחה מסויימת עד מותה בגיל 83, בשנת 1986.
כשקראתי שוב את הביקורת הזו הבנתי שהפיסקה הראשונה עושה עוול מסויים לדמותה של בריל. היא לא עשתה מה שעשתה כדי להשאיר סימן "הייתי פה" בעולם. היא לא עשתה מה שעשתה בגלל אגו. היא בוודאי לא עשתה מה שעשתה כדי להוות סמל נשי כזה או אחר. היא עשתה את מה שהיתה מוכרחה לעשות, בהיותה מי שהיתה: חסרת-עכבות, עצמאית בדעותיה. מוכנה לשלם מחיר מלא על זכותה להחליט לגבי חייה ומעשיה. היום, כנראה, היו קוראים לה "אנרכיסטית". היא היתה יחידה במינה. אם היו עוד כמה כמוה, הם היו מוצאים את נקודת המשען בעולם ומזיזים אותו ממקומו, בדיוק כמו שאמר ארכימדס.


















