פוסט טראומה

כשהוצבתי ליחידת מודיעין פיקוד צפון, הרגשתי שנפלתי לכוכב עגמומי, שנשא על מצחו כאות קיין, את טראומת מלחמת יום הכיפורים.

אווירת נכאים פוסט טראומטית שרתה על היחידה הקטנה, תוצאה מחוויות המלחמה, כמו העובדה שהחרמון שהיה העיניים של המודיעין בצפון, נכבש בקלות. חלקם של חיילי המודיעין ששהו במוצב, נהרגו ואחדים נפלו בשבי. אחד מהקצינים שנפל בשבי, חשף בצורה לא מובנת, סודות כמוסים שהסבו נזק עצום. משק שחזר מהשבי, סבל מכאבים בראשו, תוצאה מהעינויים אותם הוא עבר במהלך שביו. באוויר ריחף חשש מהאפשרות שהקרבות יתחדשו, מתח תמידי ואי וודאות שגרמו ליחידה לעתים קרובות, לפעול בבהילות, לתוך ללילות נטולי שינה, בכדי להכין נתונים ותיקים מעודכנים ליחידות שבשטח.

אך היה גם סיפור חיובי שסופר בגאווה, על סגן צעיר שהתריעה על המלחמה שבפתח, בניגוד לקצין מפיקוד הדרום, קולו נשמע, כמו קולות אחרים שסייעו לפיקוד הצפון להפנים את העובדה שעומדת לפרוץ מלחמה, מה שאפשר את תגבור הכוחות בעוד מועד, אך לא מנע את האלם שהסבה הלחימה הקשה.

תמיד ידעתי שלקצין האלמוני מפיקוד צפון, יש "אח תאום" סגן ממודיעין פיקוד דרום, שהתריעה, או יותר נכון זעק, המלחמה בפתח, אך קולו לא נשמע. מפקדו, דוד גדליה, ביקש לשפוט אותו, בכדי לכלוא אותו, ובכך לסתום את פיו אחת ולתמיד. הסיפור הזה, הוא כמו טרגדיה תנכית, עוצמתית, בה הנביא, מוטל אל בור הטיט, משום שתחזיתו הקודרת לא עלתה בקנה אחד, עם הקונצפציה והיהירות בה הייתה שרויה חצר המלכות. אנלוגיה למלחמת יום הכיפורים, לאופוריה ולעריצות הרעיונית, אותה הישרה קצין המודיעין אלי זעירא, על פיקודיו. גישה שבעטיה, קיפחו את חייהם, או נפצעו וצולקו נפשית, אלפי חיילים, מלחמה שאחריה המדינה שחוותה טראומה שינתה את פניה לחלוטין. זהו סיפור על הילד שניסה לשים את אצבעו בסכר, בכדי למנוע אסון קולוסאלי, אך כשל.

צבי נטע, היה סגנו של בנימין סימן טוב, מפקד חוליית המערך בפיקוד דרום, יחידה יחסית קטנה שהייתה אחראית על איסוף סימני המודיעין מתוך השטח. נטע, כתב את ספרו סימנים מעידים, לאחר חמישים שנה, המשרטט בכנות כואבת את אנטומיית ההיבריס, והכתובת שהייתה רשומה על הקיר-המלחמה שעמדה להפתיע את ישראל, ממנה התעלמו בצורה שיטתית מפקדים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום, למרות שסימן טוב שיגר למפקדיו תזכירים המנתחים בצורה בהירה את הסימנים המעידים על הערכות המצרית למלחמה.

התעלמות שגרמה לכישלון קולוסאלי, המתוארת בספר דרך זעקות חיילי המוצבים ברגעים האחרונים שלהם כפי שנשמעו ברשת הקשר של חפ"ק הפיקוד. עדויות המעלות תחושת תסכול קשה, האם נטע וחברו היו יכולים למנוע את ההפתעה, ובכך להציל אלפי חיילים. זאת תחושה הממאנת להרפות לאורכו של הספר.

מתסכלת תרבות השקרים, שאפיינה אחדים ממפקדיו של צה"ל. לזעירא, ניתנה ההוראה, ימים ספורים לפני תחילת המלחמה, להפעיל את האמצעים המיוחדים, אלה שהיו אמורים לתת התרעה לקראת מלחמה. למרות שזעירא, טען שהם הופעלו בפועל הם לא הופעלו. גורדיש, מפקד פיקוד הדרום, הגיבור מחשופים בצריח של שבתאי טבת, מפקד נערץ שקנה את תהילתו במלחמת ששת הימים, היה אמור לפרוס את הכוחות, בפריסה מיוחדת לקראת המלחמה, ולגייס כחות מילואים, אך הוא נמנע לבצע את ההוראות שנתנו לו, ולבסוף איבד את העשתונות בשלב הראשון של המלחמה.

אז בכל זאת איך ניצחנו, אחד ההסברים, היא ידיעת זהב שהיגיע למודעין, ב 13 לאוקטובר, לפיה המצרים יצאו להתקפה, ממחפורותיהם לשטח החשוף, בו לשריון יש יתרון ביכולת התמרון שלו. היחידות בשטח נערכו בעוד מועד, חלקם במארבים קלאסיים. נטע, עצמו יצא לשטח פרס תצפית, ממנה הוא כיוון את חטיבת ה- 14 להערכות מול הטור המצרי שכלל תשעים טנקים רוסים חדישים, שאוישו בחיילי יחידות מובחרות. מולם ניצבו רק שלושים טנקים מיושנים מסוג שרמן, ששרדו ממלחמת העולם השנייה, שאוישו בחיילי מילואים וותיקי קרבות. הקרב הזה ממחיש יותר מכל את האופן בו לוחמי השטח, ניצחו במלחמה ההיא, שביטאה שילוב נחישות ועורמת המלחמה.

ספר שאין בו יומרה גדולה, הוא כתוב בפשטות וכנות כואבת, המעניקים מבט אישי וישיר אל פנייה של המלחמה שהותירה בנו טראומה ושבר ההולך ונפער ממש בימים אלה.

פוסט טראומה

כשהוצבתי ליחידת מודיעין פיקוד צפון, הרגשתי שנפלתי לכוכב עגמומי, שנשא על מצחו כאות קיין, את טראומת מלחמת יום הכיפורים.

אווירת נכאים פוסט טראומטית שרתה על היחידה הקטנה, תוצאה מחוויות המלחמה, כמו העובדה שהחרמון שהיה העיניים של המודיעין בצפון, נכבש בקלות. חלקם של חיילי המודיעין ששהו במוצב, נהרגו ואחדים נפלו בשבי. אחד מהקצינים שנפל בשבי, חשף בצורה לא מובנת, סודות כמוסים שהסבו נזק עצום. משק שחזר מהשבי, סבל מכאבים בראשו, תוצאה מהעינויים אותם הוא עבר במהלך שביו. באוויר ריחף חשש מהאפשרות שהקרבות יתחדשו, מתח תמידי ואי וודאות שגרמו ליחידה לעתים קרובות, לפעול בבהילות, לתוך ללילות נטולי שינה, בכדי להכין נתונים ותיקים מעודכנים ליחידות שבשטח.

אך היה גם סיפור חיובי שסופר בגאווה, על סגן צעיר שהתריעה על המלחמה שבפתח, בניגוד לקצין מפיקוד הדרום, קולו נשמע, כמו קולות אחרים שסייעו לפיקוד הצפון להפנים את העובדה שעומדת לפרוץ מלחמה, מה שאפשר את תגבור הכוחות בעוד מועד, אך לא מנע את האלם שהסבה הלחימה הקשה.

תמיד ידעתי שלקצין האלמוני מפיקוד צפון, יש "אח תאום" סגן ממודיעין פיקוד דרום, שהתריעה, או יותר נכון זעק, המלחמה בפתח, אך קולו לא נשמע. מפקדו, דוד גדליה, ביקש לשפוט אותו, בכדי לכלוא אותו, ובכך לסתום את פיו אחת ולתמיד. הסיפור הזה, הוא כמו טרגדיה תנכית, עוצמתית, בה הנביא, מוטל אל בור הטיט, משום שתחזיתו הקודרת לא עלתה בקנה אחד, עם הקונצפציה והיהירות בה הייתה שרויה חצר המלכות. אנלוגיה למלחמת יום הכיפורים, לאופוריה ולעריצות הרעיונית, אותה הישרה קצין המודיעין אלי זעירא, על פיקודיו. גישה שבעטיה, קיפחו את חייהם, או נפצעו וצולקו נפשית, אלפי חיילים, מלחמה שאחריה המדינה שחוותה טראומה שינתה את פניה לחלוטין. זהו סיפור על הילד שניסה לשים את אצבעו בסכר, בכדי למנוע אסון קולוסאלי, אך כשל.

צבי נטע, היה סגנו של בנימין סימן טוב, מפקד חוליית המערך בפיקוד דרום, יחידה יחסית קטנה שהייתה אחראית על איסוף סימני המודיעין מתוך השטח. נטע, כתב את ספרו סימנים מעידים, לאחר חמישים שנה, המשרטט בכנות כואבת את אנטומיית ההיבריס, והכתובת שהייתה רשומה על הקיר-המלחמה שעמדה להפתיע את ישראל, ממנה התעלמו בצורה שיטתית מפקדים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום, למרות שסימן טוב שיגר למפקדיו תזכירים המנתחים בצורה בהירה את הסימנים המעידים על הערכות המצרית למלחמה.

התעלמות שגרמה לכישלון קולוסאלי, המתוארת בספר דרך זעקות חיילי המוצבים ברגעים האחרונים שלהם כפי שנשמעו ברשת הקשר של חפ"ק הפיקוד. עדויות המעלות תחושת תסכול קשה, האם נטע וחברו היו יכולים למנוע את ההפתעה, ובכך להציל אלפי חיילים. זאת תחושה הממאנת להרפות לאורכו של הספר.

מתסכלת תרבות השקרים, שאפיינה אחדים ממפקדיו של צה"ל. לזעירא, ניתנה ההוראה, ימים ספורים לפני תחילת המלחמה, להפעיל את האמצעים המיוחדים, אלה שהיו אמורים לתת התרעה לקראת מלחמה. למרות שזעירא, טען שהם הופעלו בפועל הם לא הופעלו. גורדיש, מפקד פיקוד הדרום, הגיבור מחשופים בצריח של שבתאי טבת, מפקד נערץ שקנה את תהילתו במלחמת ששת הימים, היה אמור לפרוס את הכוחות, בפריסה מיוחדת לקראת המלחמה, ולגייס כחות מילואים, אך הוא נמנע לבצע את ההוראות שנתנו לו, ולבסוף איבד את העשתונות בשלב הראשון של המלחמה.

אז בכל זאת איך ניצחנו, אחד ההסברים, היא ידיעת זהב שהיגיע למודעין, ב 13 לאוקטובר, לפיה המצרים יצאו להתקפה, ממחפורותיהם לשטח החשוף, בו לשריון יש יתרון ביכולת התמרון שלו. היחידות בשטח נערכו בעוד מועד, חלקם במארבים קלאסיים. נטע, עצמו יצא לשטח פרס תצפית, ממנה הוא כיוון את חטיבת ה- 14 להערכות מול הטור המצרי שכלל תשעים טנקים רוסים חדישים, שאוישו בחיילי יחידות מובחרות. מולם ניצבו רק שלושים טנקים מיושנים מסוג שרמן, ששרדו ממלחמת העולם השנייה, שאוישו בחיילי מילואים וותיקי קרבות. הקרב הזה ממחיש יותר מכל את האופן בו לוחמי השטח, ניצחו במלחמה ההיא, שביטאה שילוב נחישות ועורמת המלחמה.

ספר שאין בו יומרה גדולה, הוא כתוב בפשטות וכנות כואבת, המעניקים מבט אישי וישיר אל פנייה של המלחמה שהותירה בנו טראומה ושבר ההולך ונפער ממש בימים אלה.