ביקורת ספרותית על צרוב בגוף מאת ישראל המאירי

---

נטע בת השלושים ושבע מגיעה לחדר היולדות בבי"ח ליס התל אביבי בגפה. היא רגע לפני לידה, זה ההריון הראשון שלה.זה היא והעובר שלה שעושה דרכו באיטיות לעולם.
ובאותו הזמן, באום אל פחם,  מתרחש מיזם אמנותי הלוקחים בו חלק יהודים וערבים  בניהולו של  גדעון (גידי) דגן, שהוא אביה של נטע, אמן בעצמו ומרצה לאמנות.

  מהר מאוד האירוע הופך למקום התגוששות  של אלימות, והתערבות של המשטרה, שבמהלכו ספואן יחיא, בן טיפוחיו הדרוזי של גדעון נס על נפשו. ובכלל, נראה כי ספואן נמצא כל הזמן בבריחה מתמדת. מביתו, מהוריו, מכפר הולדתו, מהמסורת אשר התוותה לו מסלול חיים ידוע מראש שלא בטוח שבכלל רצה בו.

המאירי מפזר הרבה סקרנות מתחילתו של הסיפור ועד סופו. ועוד אחזור אליה, לסקרנות הזו.נטע היא הדמות הפותחת את הסיפור, והיא הדמות המלכדת את שאר הדמויות. הן כולן קשורות זו לזו.המאירי לוקח את הקורא תוך כדי העלילה למסע בארץ. מתל אביב לכפר מר'אר שבגליל התחתון, אום אל פחם.בין ציר לציר ובשעות הארוכות בהן שוכבת נטע כאובה ומיוסרת בחדר הלידה, נפרש הסיפור, והמאירי מחבר את הדמויות זו לזו ומגלה את ההקשרים ביניהן. 

הסיפור נע על שני צירים. זה שבין הלידה למוות, וזה שבין הרועש לדומם. יש הרבה רעש חיצוני בסיפור, כמו גם הרבה שקט שמגיע מתוך הפנימיות של הגיבורים, ואלו עוטפים אחד את השני.

המאירי כתב דמויות מצוינות. כל אחת מהן מאופיינת בצבע הייחודי לה ובקול שונה. יכולתי להרגיש את הנרגנות של נטע, שהיא כל כולה מלאה, ולא רק בעובר שלה, יש בה הרבה כעסים ומלאות על כל מי שסביבה. ובאותה מידה הרגשתי גם את ההתנהלות החיישנית של ספואן, והזחיחות של גידי.המאירי כתב את גיבוריו בבהירות מושלמת, והן טובות. היתה לי בעיה עם הדיאלוגים ביניהם. משהו הרגיש לי מאולץ, ולא זרם.

הסקרנות שהזכרתי מקודם? זה ברור שיש המון משקעים  מיחסים טעונים בין הדמויות. המאירי זורה סקרנות בנדיבות לגבי דברים שקרו, כאלה בעלי משקל ונפח,  אבל לא מרחיב יותר מדי, דבר שבהחלט  (לטעמי) היה לו מקום. זה נוכח ברקע כמו עננה כבדה המבטיחה שאוטוטו יבואו ממטרים כבדים. אבל אלו לא מגיעים, והעננה נשארת תלויה וכבדה, כמו הבטחה שלא  מומשה.

ובכל זאת, ועל אף האמור לעיל, אי אפשר שלא לשבח את הכתיבה היפה של המאירי.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על צרוב בגוף