ביקורת ספרותית על Heartstopper Vol. 4 - Heartstopper #4 מאת Alice Oseman
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 9 בנובמבר, 2022
ע"י סייג'


הסיום הזה היה כל כך מספק.(אעעע)
אני לא יודעת מאיפה להתחיל... כי מה שאני חווה עכשיו הוא כל כך מעבר לספר הזה.
אז אני מניחה שעל זה אני אכתוב, על עצמי.
זאת הולכת להיות ביקורת אישית להחריד, אבל אני אשתדל לקצר.

למי שקורא את הדברים שאני כותבת כאן באתר, זה בטח נשמע מוכר, אבל האמת היא, שכמה שכבר כתבתי על עצמי, אף פעם לא הרגשתי שזו באמת אני.
בחיים לא הרגשתי כל כך שני(השם שלי) כמו שאני מרגישה עכשיו.
אני מרגישה שחזרתי לחיים, שהייתי מתה, להרבה הרבה זמן, ועכשיו אני סוף סוף שוב בחיים.

אז הספר האהוב עליי מאלה שיצאו עד כה, הוא הספר השלישי, וזה כנראה הכי פחות אהוב עליי, והייתי נותנת לו שלושה כוכבים עם החוויה שלי איתו לא הייתה כל כך משמעותית.
אז מה בעצם קורה בעוצר נשימה 4?
בסוף הספר השלישי ניק וצ'ארלי חוזרים מהטיול בפריז, כשצ'ארלי במחשבות על להגיד לניק שהוא אוהב אותו, וניק במחשבות על כך שהוא חושד שלצ'ארלי יש הפרעת אכילה.
אז מה שקורה בעצם, זה שהספר הזה מתעסק בעיקר בנושאים של בריאות הנפש והתמודדות איתם.
שזה אחלה, אני לא צריכה לראות אותם מתנשקים כל עמוד שני כמו בספרים הקודמים, ואנחנו כבר בשלב יותר מתקדם של מערכת היחסים הזו.
שני הספרים הראשונים דקרו את ליבי כל הזמן מרוב מתיקות, הספר השלישי היה כל כך כיפי, ועכשיו... פשוט לבכות.

הנושא הזה של בריאות הנפש בהחלט נוחת קרוב לבית.
אני חושבת, שאם הייתי צריכה לבחור נושא אחד, שבאמת חשוב לי, מטרה אחת לקדם בחיי... זה הנושא הזה של בריאות הנפש.
אני לא ממש מדברת על זה, אבל יש לי במשפחה עניין כזה, ואני בעצמי התמודדתי עם כמה דברים שנה שעברה.

הנושא הזה של בריאות הנפש גרם לי להיזכר בחברה שניתקתי איתה קשר במאי האחרון.
בזמן שקראתי אותו שלחתי לה הודעה ארוכה של התנצלות.
התנצלתי, כי למרות שהסברתי לה שאני חייבת להיות לבד כרגע, ושאני רוצה מרחק מאנשים, זה לא אומר שלא פגעתי בה.
כשהייתי בקשר איתה היא דיברה איתי על כמה שהיא מרגישה לבד ושאני היחידה שהיא יכולה לדבר איתה, וזה נושא חוזר ונקודה כואבת אצלה... ויום אחד, פשוט נטשתי אותה.
בדיוק כמו כל השאר.
כמובן שהסברתי, ניסיתי, אמרתי לה פנים מול פנים שאני חייבת להיות לבד, ובכיתי יחד איתה - אבל שוב, זה לא משנה כי ידעתי שזה יכאיב לה.

התנצלתי על זה והיא אמרה שהיא אכן הרגישה נטושה אבל שהיום היא מבינה.
אחרי כמה חילופי דברים, היא אמרה שהיא עברה שתי תאונות בזמן הזה... ושיש לה בעיות זיכרון.
היא אמרה שהיא הייתה רוצה להבין על מה אני מתנצלת, אבל שהיא לא כל כך זוכרת.

"פאק", זאת הייתה התגובה שלי.
שאלתי אותה אם היא זוכרת את השיחה האחרונה שלנו, והיא אמרה שלא כל כך, ושהיא זוכרת שהיה בכי.

אחרי שדיברתי איתה עוד קצת, התברר שגם אף אחד לא יודע על זה, חוץ מההורים.
זה לא מצא חן בעיניי, כי היא תמיד לבד עם מה שהיא עוברת, וזה לא השתנה אחרי שעזבתי.
אבל המשכתי לדבר איתה בהודעות, שאלתי איפה היא נמצאת, שאלתי למה היא נמצאת שם, והיא אמרה שהיא בזוגיות.
חודשיים כבר.

'אני שמחה בשבילך
למרות שהוא נראה ילד'

[כן כמוני]

'את מאושרת?'

[מאודד]

'הוא לא גורם לך להרגיש לבד נכון?'

[נכון]

'את מרגישה כמו עצמך שאת איתו?'

[כן
מאודד]

'הוא נותן לך שלווה?'

[כן
הוא בנאדם מפגרן
מפרגן*]

'אז הוא הבחור הנכון
אני שמחה בשבילך'

-

אני אוהבת אותה כל כך...
רואים את זה?
לא יכולתי להיות שם בשבילה, וזה מעציב אותי, אבל באותה הנשימה אני מבינה שגם לא יכולתי.
ניתקתי איתה את הקשר באותו הזמן, כי היו לי בעיות אמון.
כשאמרתי לה את זה היום, היא אמרה שהיא ידעה, שהיא הרגישה שיש שם משהו.
אמרתי לה שאני לא יודעת איך לדבר על עצמי.
היא אמרה שהיא רצתה שאני אדבר.

כל זה עדיין לא השתנה.
אני עדיין לא במקום הזה, לא איתה בכל אופן.

עכשיו נחזור לספר.
אז לראות את צ'ארלי מתמודד עם העניין הזה... מאוד הזדהיתי.
כשהוא גילה שיש לו OCD, זה נתן לי פלאשבק לאיזה סרטון שראיתי על מישהי שדיברה על ה-OCD שלה, והבנתי שזו ממש בעיה מבאסת.
באותה הזמן שקראתי את הספר, בעיקר את החלק שבו מדובר על התהליך שצ'ארלי עובר, ראיתי את הסרט הביוגרפי על סלינה גומז, שנקרא "סלינה גומז: המוח שלי ואני".
הכוכבים בהחלט הסתדרו בשורה עם החווית קריאה הזאת.
גם דיברתי עם חברה שניתקתי איתה קשר כי חשבתי עליה ועל בריאות הנפש שלה, וגיליתי שהיא לא זוכרת דברים שקרו איתי, מה שמסביר למה היא לא ענתה לי ושוחחה איתי כששאלתי אותה לשלומה בספטמבר האחרון.
וגם בכיתי מהסרט של סלינה גומז, כי אני פשוט כל כך מזדהה עם הנושא הזה ועם החשיבות שלו.

מי שלא יודע סלינה גומז אובחנה לפני כמה שנים כדו-קוטבית, והיא סבלה במשך שנים מדיכאון וחרדה כמו גם מזאבת, וממש רואים בסרט הזה את האפלה הזאת.
הייתי בשוק מההתחלה שבה היא התעסקה באיך שהיא נראית ואמרה שהיא נראית כמו ילד, ורואים איך היא ממש נכנסת למשבר מכך שהיא לא נראית טוב ושהתלבושות של ההופעה נראים זוועה... וזה היה כל כך ברור שזה רק בראש שלה.
אני חושבת שבזמן שציפיתי בסרט הזה יצא שגם הייתי באינסטגרם וראיתי סרטון שבו סלינה מדברת בראיון בדיוק על הקטע הזה.
היא אמרה שהדברים האלה שהיא אמרה על עצמה בתחילת הסרט לא באו משום מקום, ושאנשים אמרו לה את הדברים האלה, וזה היה באמת מעניין.
זה מעניין, איך שהסביבה יכולה להשפיע עלינו להיות האויב של עצמנו.

אולי זה לא כזה נדיר, שיש לך קול בראש, ושלפעמים הוא רועש מדי ומוביל אותך להתקף פסיכוטי.
לחברה שלי לשעבר יש קול בראש, לסלינה גומז יש קול בראש, לאחים שלי יש קולות בראש...

אולי זה הסוד ללמה אני בסדר עכשיו.
כי איכשהו, הצלחתי להוציא את הקולות של אחרים מהראש שלי.
הם ללא ספק היו שם, והם ללא ספק נעלמו יום אחד.

הבחנתי בהם רק דרך כתיבה, ועכשיו אני תוהה אם אולי הכתיבה הצילה אותי ממשהו שלולא הייתי כותבת הייתי מגיעה אליו בסופו של דבר.
זה מזכיר לי שאני רוצה לקנות מהעשירייה של צומת ספרים ספר שנקרא "הקול הפנימי", כל הדיבור הזה על קולות מרגיש כמו סימן.
הרבה זמן לא קראתי ספר עיון מהסוג הזה, ואני חושבת שעכשיו הגיע הזמן לחזור לקרוא אותם.
כי לאחרונה, למרות שאני מרגישה כמו עצמי ושאני במקום טוב, אני גם מרגישה שנכנסתי שוב לתקופה של שינוי ולמידה.

אני יודעת הרבה, מכל החרא שעברתי.
אבל יש עוד הרבה לדעת, יש עוד הרבה להתכונן לקראתו, אני אולי לא צריכה את הספרים האלה כרגע...
אבל אולי מישהו אחר כן צריך, והוא לא יקרא אותם, אז אני אקרא אותם עבורו.

אני מופתעת מזה שאנשים שואלים אותי איך זה שאני יודעת הרבה כל כך בנושאים האלה, כנראה הם לא מודעים לאובססיה שיש לי.
חקרתי על מחלות נפש, דיכאון, הפרעות נפשיות ועוד, חיפשתי כלים להתמודד עם דברים בגללי ובגלל אחרים, מצאתי מורים רוחניים בדמות יוטיוברים וספרים, וזה עזר.
זאת הסיבה שאני בסדר עכשיו, כי לא פחדתי מהבעיות שלי.

הלוואי ולכולנו הייתה סביבה תומכת ואוהבת, כי אני חושבת שזה מה שאנשים שמתקשים עם בריאות הנפש הכי צריכים.
"קשה לי לחיות, אני רק רוצה שסבל ייגמר" - אנחנו מבינים, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו כאן.
"אני בכל כך הרבה כאב" - אנחנו מצטערים, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו כאן.
"הראש שלי דפוק. אני מכוער. אני לא טוב מספיק" - זה רק הראש שלך, אנחנו כאן, תקשיב לנו, אנחנו אוהבים אותך.

זה ממש קשה להשיג את זה.
מי כמוני יודעת, כי אין לי את זה.
ולראות את זה על הדף, שלמישהו יש את זה...
זה באמת גרם לי לבכות.
כי זה באמת לא מובן מאליו.

החלום שלי עבור העולם הזה, זה שהוא יהיה מקום שבו אנשים שצריכים עזרה יקבלו אותה.
שבבית הספר, יעניקו לנו את הכלים להתמודד עם זה ולזהות בעצמנו את המצב הנפשי שלנו, כדי שנוכל לעזור לעצמנו להשיג עזרה.
שאנשים יוכלו להגיד לקרובים להם, שיש להם מחשבות... שהם ניסו לסיים את זה באיזה לילה שחור... שמשהו או מישהו פגע בהם, ושזה כל כך כואב.
שהקרובים ידעו מה להגיד, למי להתקשר, ושיהיה שם מישהו.... בצד השני, המקצועי, שבאמת יוכל לעזור ולשפר את המצב.

זה החלום שלי.
אני לא מעצבת אותו כמו שהוא מעצב אותי.
מלמד אותי להיות מי שאני צריכה להיות-
על מנת גם לחיות ולא רק לשרוד את החיים האלה.

הייתה סצנה אחת בסוף הספר שבו הופיע שיר, ומכיוון שראיתי את הסדרה "עוצר נשימה", אני מכירה את השיר הזה מהסדרה וגם מלפני זה.
אז כמובן שניגנתי אותו בשנייה שהוא הופיע על הדף, וזה לגמרי הוסיף לחוויה שלי, כי זה היה כמו שיר סיום.

אגב, הסדרה ממש טובה בעיניי.
ממבט ראשון השחקנים לא היו דומים מספיק בעיניי לצ'ארלי וניק, אבל עם הצפייה התחלתי לראות את הדמיון ונורא נהניתי.
היא גם נורא קצרה, בערך שמונה פרקים אם אני לא טועה, ונראה לי שכל פרק הוא בסביבות החצי שעה.
הסדרה לגמרי תופסת את האווירה שבספרים האלה, ואני-

רציתי לבדוק מתי העונה השנייה תצא, וגיליתי השחקן שמשחק את ניק יצא לאחרונה מהארון כביסקסואל.
מסתבר שהוא הרגיש שמכריחים אותו לצאת מהארון...
כי אנשים הציקו לו לגבי הזהות המינית שלו.
וואו, באמת חשבתי עליו השבוע ועל מה שהוא עבר ממעריצים וזה פשוט מבאס שאנשים שצפו בתוכנית פספסו את המסרים שלה.
טוב, נראה לי שאני אסיים את הביקורת הזאת כאן, סליחה אם היא יצאה לי קצת מפוזרת.
יש לי הרבה על הראש כרגע, וזה אולי לא נראה ככה אבל מחקתי הרבה... אז זו הגרסה הקצרה.
-

שם השיר מסוף הספר:
I Want To Be With You - chloe moriondo
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סייג' (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה זשלב.
אני חושבת אליס אוזמן ממש טובה בלהציף דברים שלא כל כך מדברים אליהם, ולגרום להם להישמע טבעיים וקלים לדיון.

יש הרבה עניינים בסדרה הזאת, הפרעות אכילה, בריונות, תהליך היציאה מהארון ואיך שצריך לכבד אותו ואיך שהוא שונה אצל כל אחד...
זה באמת מעבר לנשיקות, אבל זה כן העיקר, כי זו בכל זאת סדרה שמתמקדת בשני נערים מתבגרים.
אני חושבת שמה שהיא בעיקר עושה זה לייצג זוגיות להטבית בריאה בצורה אותנטית.

אני חושבת שכשאנשים כותבים ומתעסקים בנושאים כאלה, יש להם נטייה להקצין ולעשות את זה יותר דרמטי מאיך שזה בחיים האמיתיים.
אז זה כיף שיש סדרה כזאת שלא מתעסקת בדברים מורכבים מדי, מייצגת וניגשת לנושאים האלה בצורה קלילה וטבעית.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
את כותבת ארוך וגדוש מאוד, אבל יש משהו בכתיבה שלך שגורם לזה להרגיש קצת יותר קצר. כתבת מעניין, ממה שראיתי הסדרה הזו היא בעיקר נשיקות ואהבה חד מינית של בני נוער אבל נראה שיש איזו התקדמות ודיבור על נושאים אחרים.
סייג' (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה עמיחי.
עמיחי (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
נו, את רואה? כשאת רוצה, יוצא לך מברק קצרצר.
סייג' (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
פרפר, תודה.
אני חושבת שבסופו של דבר, כן יש איזשהו בסיס שאפשר להעביר דרך חינוך, שלא נכנס לעומק של הדברים אבל כן מאפשר לצעירים יכולת להתמודד ולהכיר את עצמם מספיק כדי לא לפחד להיכנס לעומק של הבעיות, ולהבין את היחסים שלהם עם עצמם והסביבה.
כי אני חושבת שבסופו של דבר זה הכל מסתכם באיך שאתה רואה את העולם, ולדעתי אפשר לחנך לראות את העולם בצורה יותר פתוחה ואופטימית, ושזה יאפשר הרבה דברים שבסופו של דבר כן יעזרו וישנו.
ממה שאני מכירה מהסביבה, הדרך שבה אנשים חושבים והכלים שהם משתמשים בהם כדי להתמודד עם הבעיות שלהם - עושה הבדל ענק.
ברגע שאתה מחנך אנשים להתמודד עם הבעיות שלהם דרך הכלים הנכונים, זה מאפשר צמיחה.
הכלים הלא נכונים למשל הם אלכוהול, התקפי זעם, פגיעה עצמית - וזה רק תסמין של הבעיה האמיתית.
ללמוד לראות איך הבעיות החיצוניות האלה, הם רק תסמין של קושי להתמודד עם או מחלת נפש, ושצריך לראות מעבר להם אלא הנפש, יאפשר בסופו של דבר לאנשים לאזן בין קיום התסמינים, שזה יכול להיות משהו פשוט כמו אסקפיזם לסדרות ומסיבות, להתייחסות וטיפול באזורים שכואבים להם ומובילים אותם להידרדרות חיצונית.

בחיי, שמספיק לומר שלחץ זה כמו רעל בגוף, שחשוב לזהות אם הסביבה שאתה נמצא בה טובה לך - כדי לשפר למישהו את את החיים.
כמובן שמעבר לשיח ולהשכלה בנושא הזה, בית הספר לא יכול לעשות הרבה, אבל אני לא חושבת שהוא אמור.
כי לדעתי, עם כמה שמתבגרים מתקשים, כשאנשים עוזבים את המסגרות האלה...
זה נהיה יותר קשה, וזה יהיה מעולה עם בזמן שיש לך מסגרת יכינו אותך לזמנים שבהם לא תהיה לך מסגרת ותרגיש אבוד ושאתה לא מכיר את עצמך.

קצת יותר אנושיות ממערכת החינוך לא תזיק.
פרפר צהוב (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
לגבי סביבה תומכת, זה עניין של זמן ופתיחות. הסביבה שלא מכירה את התחום של הבעיות הנפשיות, לא תמיד מבינה שמדובר בבעיות נפשיות ולא סתם איזו התנהגות של בני גיל ההתבגרות.
לגבי ציפיות שבית הספר ייתן כלים להתמודדות נפשית, הן כנראה קצת מוגזמות, בהתחשב בכך שבית הספר לא נותן כלים גם בתחומים אחרים מעבר ללימודים בסיסיים. גם בין המטפלים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה יש רבים שלא ממש יודעים לטפל. עם זאת, יש בבתי הספר יועצת שיכולה לתת עזרה מינימלית ולא ממש מקצועית בתחום, אבל נראה שזו התקדמות לעומת המצב שהיה בעבר.
סייג' (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה אתל.
אני חושבת שאצלי, בכל פעם שאיזושהי בעיה שקשורה לבריאות הנפש עולה, גם אם היא משהו "קטן" כמו חרדה, הסביבה כל כך לא יודעת איך להתמודד עם זה - שאין לי ברירה אלא ללמד את עצמי איך להסביר את זה.
להיות לא מובנת זה אחד הדברים הכי שנואים עליי, זה כשלעצמו פוגע בי וגורם למה שזה לא יהיה שאני עוברת להחמיר.
וגיליתי שככל שאני מבינה יותר את עצמי, ומקבלת את האישורים שאני צריכה ממקורות מוסמכים שמה שאני עוברת לא חריג, ככה אני פחות צריכה תמיכה מהסביבה, כי אני פשוט מבינה שבהם לא מבינים ושזה תכלס הפסד שלהם...
וגם מזל, מזל שהם לא מבינים, כי גם אני לא הבנתי עד שחוויתי את הדברים האלה על עצמי והייתי נואשת להבין מה עובר עליי מספיק כדי לחפש תשובות שירצו אותי.

אני חושבת שהעולם בהחלט מתעורר לכך, ואני מקווה שיום אחד זה יהיה מספיק בשיח כדי שנוכל להשכיל את עצמנו בנושא, כי ההשתקה הזאת שיש פשוט נוראית...
לא אכפת לי שאני אומרת מה עובר עליי ומה אני חושבת ושאנשים מרימים גבה וחושבים שאני מגזימה - כי אני רואה בזה כשל שלהם ולא שלי.
אני לא אחכה לסביבה תומכת כדי לדבר, כי מה שאני הכי צריכה זה לא סביבה תומכת, אלא פתרון שבאמת יקל עליי, ואני חושבת שלדבר על זה פשוט מקרב אותי לשם ושבכל פעם שפוגעים בי בנקודה הזאת, אני רק מפתחת אמפתיה יותר גדולה כלפי עצמי.

אז בקצרה, אני מספיק בצד של עצמי כדי לא לפחד לדבר על מה שאני יודעת שיעזור לי לדבר עליו.
בכל פעם שמישהו מדבר על הנושא הזה, זה נהיה יותר אמיתי בעיניי, וזה למה השיח חשוב בעיניי - כי זה נותן תחושה של "אני אנושי, כל החרא הזה אנושי".
וזה חשוב בעיניי כי אני באופן אישי מתקשה עם להרגיש אנושית, אז להתחבר לאנשים דווקא מהמקום הזה שאני מרגישה דפוקה בו באמת נותן לי תחושה מסוימת של "איחוד" עם העולם הזה וצרותיו.
זה מצחיק אותי לראות את זה ככה... אבל זה קצת כאילו העולם הזה הוא "עונש קולקטיבי", וברגע שהתחלתי להבין שכולנו עוברים דברים, ושאני לא היחידה שמתקשה רק כי אני לא רואה את הקושי של אחרים.
עם הזמן למדתי לכבד את זה שאחרים לא מדברים ושאני לעולם לא אדע אם מה שאני עוברת קיצוני בהשוואה לאחרים או נפוץ, ושהכי חשוב כרגע זה לא לדעת ולגרום לאחרים לדבר, אלא לחנך את עצמי להיות אמפתית וטובה לאנשים גם כשאני לא יודעת את הסיפור שלהם.

זה היה תהליך ארוך... ואני חושבת שבגלל זה כל כך שנאתי את עצמי על כך שאני לא יודעת איך להיות נחמדה, כי ידעתי שאני פוגעת באנשים שלא מגיע להם ושזה שאני לא יודעת את הסודות האפלים של אחרים מספיק כדי להיות טובה והוגנת כלפיהם - זה לא תירוץ.
המחשבה שגרמתי למישהו להרגיש כמו שאחרים גרמו לי להרגיש פשוט בגלל שלא ידעתי, באמת גרמה לי לעבוד על השיפוטיות שלי ולשלוט יותר באיך שאני מדברת אל אנשים.
כי לדעתי, לא צריך לחכות שמישהו יגיד: "אני ממש מתקשה לחיות כרגע, אני אשמח עם תהיה עדין איתי", מהסיבה הפשוטה שזה משהו שמאוד קשה לומר.
זה קשה לומר שאתה צריך שהעולם יהיה נחמד אליך, כי מחנכים אותנו להיות "חזקים" בצורה שמעודדת שתיקה.
כמו למשל...
כשאת נפגעת ממישהו והוא אומר לך... "חבל שאת בוחרת להיפגע".

הביטול הזה של מה שאנשים מרגישים חייב להיפסק, וזה משהו שלי אישית מאוד בוער.
כי כמו שאני לא אתן לאחרים לדרוך על מה שאני מרגישה ולגרום לי להרגיש משוגעת לגבי זה, אני גם לא אתן להם לדרוך על רגשות של מישהו אחר.
בעיקר כי אני יודעת שהדרך לריפוי, זה דרך הרגשות האלה, וכשאנשים מבטלים את מה שאחרים מרגישים הם בעצם מעודדים אותם להדחיק - ולהדחיק תמיד הופך דברים לגרועים יותר.
באיזשהו שלב, זה פשוט כל כך כואב, שלא אכפת לי לדבר על זה אם זה יעזור.
הרבה אנשים צריכים להגיע למצב הזה שהכאב בלתי נסבל כדי להודות שהוא שם, וזה חבל, אני מקווה שעם הזמן עם ילמדו להיות טובים יותר אל עצמם.

וואי, לא התכוונתי לכתוב תגובה כזאת ארוכה אבל הנושא הזה כל כך חשוב לי ואני לא תמיד מתעסקת בו - אז כשאני כן אני לגמרי מאבדת תחושת זמן.

סייג' (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה אירית.
אתל (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
סאנשיין, שולחת לך חיבוק חזק.
האומץ והכנות שלך פשוט מדהימים.
אני מאחלת לך (ולכולנו) שהחלום שלך יתגשם והעולם באמת יהפוך למקום כזה שבו מי שזקוק לעזרה יקבל אותה.
אני חושבת שלאט לאט יש יותר מודעות לבריאות הנפש, בעיקר בזכות אנשים כמוך שמוכנים לדבר על זה, וזה ממש חשוב בעיני.
אירית פריד (לפני שנתיים ו-11 חודשים)
כתוב בכנות מפתיעה, ותודה לך .





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ