הסיום הזה היה כל כך מספק.(אעעע)
אני לא יודעת מאיפה להתחיל... כי מה שאני חווה עכשיו הוא כל כך מעבר לספר הזה.
אז אני מניחה שעל זה אני אכתוב, על עצמי.
זאת הולכת להיות ביקורת אישית להחריד, אבל אני אשתדל לקצר.
למי שקורא את הדברים שאני כותבת כאן באתר, זה בטח נשמע מוכר, אבל האמת היא, שכמה שכבר כתבתי על עצמי, אף פעם לא הרגשתי שזו באמת אני.
בחיים לא הרגשתי כל כך שני(השם שלי) כמו שאני מרגישה עכשיו.
אני מרגישה שחזרתי לחיים, שהייתי מתה, להרבה הרבה זמן, ועכשיו אני סוף סוף שוב בחיים.
אז הספר האהוב עליי מאלה שיצאו עד כה, הוא הספר השלישי, וזה כנראה הכי פחות אהוב עליי, והייתי נותנת לו שלושה כוכבים עם החוויה שלי איתו לא הייתה כל כך משמעותית.
אז מה בעצם קורה בעוצר נשימה 4?
בסוף הספר השלישי ניק וצ'ארלי חוזרים מהטיול בפריז, כשצ'ארלי במחשבות על להגיד לניק שהוא אוהב אותו, וניק במחשבות על כך שהוא חושד שלצ'ארלי יש הפרעת אכילה.
אז מה שקורה בעצם, זה שהספר הזה מתעסק בעיקר בנושאים של בריאות הנפש והתמודדות איתם.
שזה אחלה, אני לא צריכה לראות אותם מתנשקים כל עמוד שני כמו בספרים הקודמים, ואנחנו כבר בשלב יותר מתקדם של מערכת היחסים הזו.
שני הספרים הראשונים דקרו את ליבי כל הזמן מרוב מתיקות, הספר השלישי היה כל כך כיפי, ועכשיו... פשוט לבכות.
הנושא הזה של בריאות הנפש בהחלט נוחת קרוב לבית.
אני חושבת, שאם הייתי צריכה לבחור נושא אחד, שבאמת חשוב לי, מטרה אחת לקדם בחיי... זה הנושא הזה של בריאות הנפש.
אני לא ממש מדברת על זה, אבל יש לי במשפחה עניין כזה, ואני בעצמי התמודדתי עם כמה דברים שנה שעברה.
הנושא הזה של בריאות הנפש גרם לי להיזכר בחברה שניתקתי איתה קשר במאי האחרון.
בזמן שקראתי אותו שלחתי לה הודעה ארוכה של התנצלות.
התנצלתי, כי למרות שהסברתי לה שאני חייבת להיות לבד כרגע, ושאני רוצה מרחק מאנשים, זה לא אומר שלא פגעתי בה.
כשהייתי בקשר איתה היא דיברה איתי על כמה שהיא מרגישה לבד ושאני היחידה שהיא יכולה לדבר איתה, וזה נושא חוזר ונקודה כואבת אצלה... ויום אחד, פשוט נטשתי אותה.
בדיוק כמו כל השאר.
כמובן שהסברתי, ניסיתי, אמרתי לה פנים מול פנים שאני חייבת להיות לבד, ובכיתי יחד איתה - אבל שוב, זה לא משנה כי ידעתי שזה יכאיב לה.
התנצלתי על זה והיא אמרה שהיא אכן הרגישה נטושה אבל שהיום היא מבינה.
אחרי כמה חילופי דברים, היא אמרה שהיא עברה שתי תאונות בזמן הזה... ושיש לה בעיות זיכרון.
היא אמרה שהיא הייתה רוצה להבין על מה אני מתנצלת, אבל שהיא לא כל כך זוכרת.
"פאק", זאת הייתה התגובה שלי.
שאלתי אותה אם היא זוכרת את השיחה האחרונה שלנו, והיא אמרה שלא כל כך, ושהיא זוכרת שהיה בכי.
אחרי שדיברתי איתה עוד קצת, התברר שגם אף אחד לא יודע על זה, חוץ מההורים.
זה לא מצא חן בעיניי, כי היא תמיד לבד עם מה שהיא עוברת, וזה לא השתנה אחרי שעזבתי.
אבל המשכתי לדבר איתה בהודעות, שאלתי איפה היא נמצאת, שאלתי למה היא נמצאת שם, והיא אמרה שהיא בזוגיות.
חודשיים כבר.
'אני שמחה בשבילך
למרות שהוא נראה ילד'
[כן כמוני]
'את מאושרת?'
[מאודד]
'הוא לא גורם לך להרגיש לבד נכון?'
[נכון]
'את מרגישה כמו עצמך שאת איתו?'
[כן
מאודד]
'הוא נותן לך שלווה?'
[כן
הוא בנאדם מפגרן
מפרגן*]
'אז הוא הבחור הנכון
אני שמחה בשבילך'
-
אני אוהבת אותה כל כך...
רואים את זה?
לא יכולתי להיות שם בשבילה, וזה מעציב אותי, אבל באותה הנשימה אני מבינה שגם לא יכולתי.
ניתקתי איתה את הקשר באותו הזמן, כי היו לי בעיות אמון.
כשאמרתי לה את זה היום, היא אמרה שהיא ידעה, שהיא הרגישה שיש שם משהו.
אמרתי לה שאני לא יודעת איך לדבר על עצמי.
היא אמרה שהיא רצתה שאני אדבר.
כל זה עדיין לא השתנה.
אני עדיין לא במקום הזה, לא איתה בכל אופן.
עכשיו נחזור לספר.
אז לראות את צ'ארלי מתמודד עם העניין הזה... מאוד הזדהיתי.
כשהוא גילה שיש לו OCD, זה נתן לי פלאשבק לאיזה סרטון שראיתי על מישהי שדיברה על ה-OCD שלה, והבנתי שזו ממש בעיה מבאסת.
באותה הזמן שקראתי את הספר, בעיקר את החלק שבו מדובר על התהליך שצ'ארלי עובר, ראיתי את הסרט הביוגרפי על סלינה גומז, שנקרא "סלינה גומז: המוח שלי ואני".
הכוכבים בהחלט הסתדרו בשורה עם החווית קריאה הזאת.
גם דיברתי עם חברה שניתקתי איתה קשר כי חשבתי עליה ועל בריאות הנפש שלה, וגיליתי שהיא לא זוכרת דברים שקרו איתי, מה שמסביר למה היא לא ענתה לי ושוחחה איתי כששאלתי אותה לשלומה בספטמבר האחרון.
וגם בכיתי מהסרט של סלינה גומז, כי אני פשוט כל כך מזדהה עם הנושא הזה ועם החשיבות שלו.
מי שלא יודע סלינה גומז אובחנה לפני כמה שנים כדו-קוטבית, והיא סבלה במשך שנים מדיכאון וחרדה כמו גם מזאבת, וממש רואים בסרט הזה את האפלה הזאת.
הייתי בשוק מההתחלה שבה היא התעסקה באיך שהיא נראית ואמרה שהיא נראית כמו ילד, ורואים איך היא ממש נכנסת למשבר מכך שהיא לא נראית טוב ושהתלבושות של ההופעה נראים זוועה... וזה היה כל כך ברור שזה רק בראש שלה.
אני חושבת שבזמן שציפיתי בסרט הזה יצא שגם הייתי באינסטגרם וראיתי סרטון שבו סלינה מדברת בראיון בדיוק על הקטע הזה.
היא אמרה שהדברים האלה שהיא אמרה על עצמה בתחילת הסרט לא באו משום מקום, ושאנשים אמרו לה את הדברים האלה, וזה היה באמת מעניין.
זה מעניין, איך שהסביבה יכולה להשפיע עלינו להיות האויב של עצמנו.
אולי זה לא כזה נדיר, שיש לך קול בראש, ושלפעמים הוא רועש מדי ומוביל אותך להתקף פסיכוטי.
לחברה שלי לשעבר יש קול בראש, לסלינה גומז יש קול בראש, לאחים שלי יש קולות בראש...
אולי זה הסוד ללמה אני בסדר עכשיו.
כי איכשהו, הצלחתי להוציא את הקולות של אחרים מהראש שלי.
הם ללא ספק היו שם, והם ללא ספק נעלמו יום אחד.
הבחנתי בהם רק דרך כתיבה, ועכשיו אני תוהה אם אולי הכתיבה הצילה אותי ממשהו שלולא הייתי כותבת הייתי מגיעה אליו בסופו של דבר.
זה מזכיר לי שאני רוצה לקנות מהעשירייה של צומת ספרים ספר שנקרא "הקול הפנימי", כל הדיבור הזה על קולות מרגיש כמו סימן.
הרבה זמן לא קראתי ספר עיון מהסוג הזה, ואני חושבת שעכשיו הגיע הזמן לחזור לקרוא אותם.
כי לאחרונה, למרות שאני מרגישה כמו עצמי ושאני במקום טוב, אני גם מרגישה שנכנסתי שוב לתקופה של שינוי ולמידה.
אני יודעת הרבה, מכל החרא שעברתי.
אבל יש עוד הרבה לדעת, יש עוד הרבה להתכונן לקראתו, אני אולי לא צריכה את הספרים האלה כרגע...
אבל אולי מישהו אחר כן צריך, והוא לא יקרא אותם, אז אני אקרא אותם עבורו.
אני מופתעת מזה שאנשים שואלים אותי איך זה שאני יודעת הרבה כל כך בנושאים האלה, כנראה הם לא מודעים לאובססיה שיש לי.
חקרתי על מחלות נפש, דיכאון, הפרעות נפשיות ועוד, חיפשתי כלים להתמודד עם דברים בגללי ובגלל אחרים, מצאתי מורים רוחניים בדמות יוטיוברים וספרים, וזה עזר.
זאת הסיבה שאני בסדר עכשיו, כי לא פחדתי מהבעיות שלי.
הלוואי ולכולנו הייתה סביבה תומכת ואוהבת, כי אני חושבת שזה מה שאנשים שמתקשים עם בריאות הנפש הכי צריכים.
"קשה לי לחיות, אני רק רוצה שסבל ייגמר" - אנחנו מבינים, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו כאן.
"אני בכל כך הרבה כאב" - אנחנו מצטערים, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו כאן.
"הראש שלי דפוק. אני מכוער. אני לא טוב מספיק" - זה רק הראש שלך, אנחנו כאן, תקשיב לנו, אנחנו אוהבים אותך.
זה ממש קשה להשיג את זה.
מי כמוני יודעת, כי אין לי את זה.
ולראות את זה על הדף, שלמישהו יש את זה...
זה באמת גרם לי לבכות.
כי זה באמת לא מובן מאליו.
החלום שלי עבור העולם הזה, זה שהוא יהיה מקום שבו אנשים שצריכים עזרה יקבלו אותה.
שבבית הספר, יעניקו לנו את הכלים להתמודד עם זה ולזהות בעצמנו את המצב הנפשי שלנו, כדי שנוכל לעזור לעצמנו להשיג עזרה.
שאנשים יוכלו להגיד לקרובים להם, שיש להם מחשבות... שהם ניסו לסיים את זה באיזה לילה שחור... שמשהו או מישהו פגע בהם, ושזה כל כך כואב.
שהקרובים ידעו מה להגיד, למי להתקשר, ושיהיה שם מישהו.... בצד השני, המקצועי, שבאמת יוכל לעזור ולשפר את המצב.
זה החלום שלי.
אני לא מעצבת אותו כמו שהוא מעצב אותי.
מלמד אותי להיות מי שאני צריכה להיות-
על מנת גם לחיות ולא רק לשרוד את החיים האלה.
הייתה סצנה אחת בסוף הספר שבו הופיע שיר, ומכיוון שראיתי את הסדרה "עוצר נשימה", אני מכירה את השיר הזה מהסדרה וגם מלפני זה.
אז כמובן שניגנתי אותו בשנייה שהוא הופיע על הדף, וזה לגמרי הוסיף לחוויה שלי, כי זה היה כמו שיר סיום.
אגב, הסדרה ממש טובה בעיניי.
ממבט ראשון השחקנים לא היו דומים מספיק בעיניי לצ'ארלי וניק, אבל עם הצפייה התחלתי לראות את הדמיון ונורא נהניתי.
היא גם נורא קצרה, בערך שמונה פרקים אם אני לא טועה, ונראה לי שכל פרק הוא בסביבות החצי שעה.
הסדרה לגמרי תופסת את האווירה שבספרים האלה, ואני-
רציתי לבדוק מתי העונה השנייה תצא, וגיליתי השחקן שמשחק את ניק יצא לאחרונה מהארון כביסקסואל.
מסתבר שהוא הרגיש שמכריחים אותו לצאת מהארון...
כי אנשים הציקו לו לגבי הזהות המינית שלו.
וואו, באמת חשבתי עליו השבוע ועל מה שהוא עבר ממעריצים וזה פשוט מבאס שאנשים שצפו בתוכנית פספסו את המסרים שלה.
טוב, נראה לי שאני אסיים את הביקורת הזאת כאן, סליחה אם היא יצאה לי קצת מפוזרת.
יש לי הרבה על הראש כרגע, וזה אולי לא נראה ככה אבל מחקתי הרבה... אז זו הגרסה הקצרה.
-
שם השיר מסוף הספר:
I Want To Be With You - chloe moriondo
