ביקורת ספרותית על Tuck everlasting מאת Natalie Babbitt
ספר מעולה

---

אני שואלת את סבתא בת כמה היא. היא מהססת, לא בדיוק יודעת: "שבעים, אולי? שבעים וחמש?", אני שואלת אותה באיזו שנה היא נולדה, ואת זה היא יודעת להגיד. 1923. "אז זה אומר שאת כמעט בת מאה," אני אומרת, "בת תשעים ותשע". היא נבהלת: "כל כך אני זקנה? לא ידעתי". ככה היא היתה, סבתא. הבריאות טפו, טפו. הסקרנות קיימת, השכל עובד. רק מה, הזיכרון, אפעס, לא משהו. אבל לומדים להתמודד עם זה, בעיקר כשזו אישה כל כך נעימה שגם יודעת לומר "בטח אמרת לי כבר אלף פעם, אבל איפה את עובדת?", ונותר רק להתפלא על נפלאות המוח האנושי, זה שלא זוכר את הגיל, אבל כן יודע ש"100" זה הרבה ושבחורה בת 24 כבר צריכה להתחתן.

בדמי ימיה מתה סבתי, והיא בת תשעים ותשע שנים בלבד. מותה בא לנו פתע, כל כך הרבה שנים היא היתה איתנו, נמצאת, נוכחת, ברקע או בקידמה, שלא האמנו שיכול להיות לזה סוף. אני עדיין לא מאמינה שהיה לזה סוף, ולמה בעצם שלא תחיה לנצח.

מאז ומתמיד עסקו אנשים בעניין חיי הנצח. אם זה עץ החיים בפרק הראשון של ספר בראשית, עלילות גלגמש, מעיין הנעורים, אבן החכמים, הטבעת שמצא בילבו באגינס או כל אביזר אחר. מי אמר שחייבים למות? למה לא לחיות חיי נצח? נכון, כי יש הזדקנות, והיא לפעמים יכולה להיות כואבת וקשה מאוד לאדם ולסביבתו. אבל מי אמר שחייבים להזדקן? או שהזדקנות חייבת להיות כואבת? נניח שהיינו נשארים באותו גיל כל הזמן, או מזדקנים לאט מאוד מאוד וחיים כל כך הרבה שנים עד שזה נראה כמו נצח? זה גם היה גרוע? נטלי באביט חושבת שכן, אבל קודם אני אספר את הסיפור.

אנחנו בשנת 1880, וויניפרד פוסטר בת עשר גרה עם אימא שלה וסבתא שלה בקוטג' כפרי שגובל בחורשה מיוערת. יום אחד היא יוצאת בלי רשות מהבית ונכנסת ליער, שם היא פוגשת נער ומקשקשת איתו. הוא אומר לה שהוא בן 104 או בן 17, ועם חלוף העלילה מתברר ששני הדברים נכונים. משפחת טאק - ההורים מיי ואנגוס, ושני הבנים מיילס וג'ס שתו ממעין שנמצא בדיוק שם, בחורשה ליד הבית של וויניפרד, זה קרה עשרות שנים לפני כן, ומאז הם תקועים לנצח בגיל שבו היו כששתו. הם לא גילו את זה מיד, כי לא היה על המעין שלט או משהו, אבל עם חלוף השנים אשתו של מיילס גילתה שהיא מזדקנת והוא לא, ועזבה אותו עם שני הילדים שהיו להם. ג'ס כמובן לא התחתן, ונשאר בן שבע עשרה תמיד. גם ההורים נשארו בגיל שבו היו כששתו מהמעיין. וגם הסוס שלהם.

כל הספר נסוב סביב הרצון של משפחת טאק לשמור את דבר מעיין נעורי הנצח בסוד. הם לא מזדקנים, שום דבר לא יכול להרוג אותם, ולא שהם לא ניסו, אבל די ברור להם שהמים האלה הם דבר רע שיביא קללה לעולם. למה? אנגוס מסביר לוויניפרד במהלך העלילה (כן, הם חטפו אותה ליום כדי להספיק את כל ההסברים. הם עדיין נחשבים הטובים בסיפור). אז הסבר אחד זה שהם תקועים. אפשר לנחש את זה מהשם tuck - stuck, או כמו שאנגוס מסביר לווינפרד, ביסוד החיים קיים השינוי, ומאחר שהם לא משתנים הם גם לא חיים. הסבר שני זה שאם אנשים לא ימותו אבל ימשיכו להתרבות לא יישאר מקום בעולם. הספר חמוד, עם אווירה שלווה כזו, מאה-19 שכזו, בעיקר הרעיון של ג'ס שמציע לוויניפרד כן לשתות מהמעיין. אבל לא עכשיו, אלא קרוב יותר לגיל 17, כך שיהיו זוג. עם זאת, העלילה מתנהלת בצורה קצת מוזרה עם איש מסתורי בחליפה צהובה שאמור להוסיף מתח כי הוא מסוג הרעים, או לפחות אמור להיות מהרעים, מה שאני לא השתכנעתי, כפי שלא שתכנעתי מהטיעונים שלהם או מהעקביות בעלילה. משפחת טאק כן לומדת. מיילס למד להיות נפח, השרירים שלו מתפתחים בהתאם, וגם שאר המשפחה לומדת כל מיני דברים פה ושם, בכל מקרה יותר מאבן. ריבוי אוכלוסין הוא שאלה טובה, אבל חלק מהמניע של אנשים להתרבות הוא העובדה שהם יודעים ומנסים להדחיק - שבסופו של דבר הם עתידים למות. אנשים שחיים לנצח, אולי באמת יולידו פחות. לכו תדעו.

זו סקירה נוספת שבאה מהבוידעם, כלומר מספריית התחנה הקרובה למקום מגוריי, של ספר שקראתי מזמן וכתבתי עליו סקירה אחרת, קצרה ותמציתית. עכשיו היא תוחלף.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על Tuck everlasting