ביקורת ספרותית על לאחת והיחידה מאת דורית ויסמן
ספר בסדר

---

"נמאס לי. זה סופי.אני הולך. ג'ודי ולָלי וטָרה ולַצי, אני אוהב אתכם. שלום. הייתי מוכרח. טראח."
"הדוור עיצבן אותי היום. בצורה שזרק את הדואר. לא התאפקתי, אמרתי לו מילה או שתיים. שיידע."
מתוך היומן הבדוי של דוד פול בקליפורניה לאחר שקפץ מהגשר באביב 1968, שנכתב בשמו בידי המחברת כעבור שנים רבות.
הספר הוא רגעים בחיים, פָּכּים קטנים. זכרונות עבר, נעימים וקשים. כאלה שנחתכו מהרצף. אמא וסבתא. חלקם טרם באה המחברת לעולם, אמה כתינוקת ודודתה של האם באירופה.
רגע מכמיר לב על אישה בודדה שאין לה למי לתת מתנה.
ילדות נוסטלגית בשכונה. עץ התות. היא כילדה מטפסת על עץ ונופלת. ובגרות. פגישת עבודה מתוחה עם המאהבת לשעבר של בעלה.
טקס חלוקת פרס לשירה עברית. רגעים מכאיבים ליד מיטת האם הגוועת, הרופאה אומרת שאין תקווה.
אולגה אומרת שהישראלים צועקים כי הם מדברים מהגרון ולא מהבטן.
שיחות שלא היו עם אביה, איש עמל. טיול לילי על החוף. רגעים מתוך קשר אינטימי עם אישה שהיא 'דוּ' והיא בכלל לא ידעה מה זה.
דו חיים או דו צדדיים, זה ברור לכל.
כי בסופו של דבר, מה הם החיים? אוסף רגעים ואפיזודות, שמחים ועצובים. אלה שבבגרותנו מעוררים זכרון מתרפק ואלה שמעיקים.
24.12.02. היום מלאו לי חמישים ושתיים ושני שלישים ואמא תמות עוד חמישה שבועות.
בספר משובצים בין סיפור לסיפור צילומיה המרהיבים של המחברת.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על לאחת והיחידה