ביקורת ספרותית על הכתר - המועמדת #5 מאת קיארה קאס
ספר טוב

---

אני מתחילה את הביקורת הזאת בידיעה שאין לי שום דבר להגיד.
שבואו, זאת נקודת התחלה בעייתית.
אני פשוט חושבת על זה, שהספר הנכון בזמן הנכון, יכול לשנות את חייכם. אתם מאמינים בזה?

אני לוקחת הרבה דברים ברצינות מביכה.
ספרים, הם רק חלק מהדברים שאני לא יודעת איך להיות נורמלית לגביהם.
פשוט לפתוח ספר, ולקרוא, ואם אני לא אתחבר אז לא נורא...
זה לא משהו שאני מסכימה שיקרה לי.

אז, כשהרגשתי שאני צריכה להיפטר מכמה ספרים, והסתכלתי על הסדרה הזאת...
הדבר היחיד שעצר אותי זה שהם שישה ספרים.
שישה ספרים.
שאחד מהם אפילו לא קראתי.(עד עצם היום הזה, הספר השישי שכבר כתבתי עליו ביקורת.)

כבר הספקתי לומר לאחיינית שלי שאני אתן לה לקרוא את הספרים האלה כשהיא תהיה בת 14.
אני לא בטוחה אם הם יהיו רלוונטים, אבל כשאני אומרת משהו...
כשאני אומרת משהו, כשאני כותבת משהו - אני זוכרת את זה לנצח.
זאת הבטחה.
גם אם לא אמרתי שזאת הבטחה.
אז אני מניחה שאני אצטרך להשאיר אותם כאן לעוד עשר שנים לפחות.
אני מקווה שהיא עדיין תרצה אותם כשהזמן יגיע.
הלק האדום שלי עשה פס על צד הספר, זה הקושי היחיד שלי בלקרוא ספרים, שהלק שאני שמה עלול להשאיר עליהם סימן.
אבל במילא ירקתי נס קפה על המדף שלי, פעמיים, כשהקדמתי קנה לוושט, וכל הספרים מהסדרה חוץ מהנוכחי מוכתמים בכתם קפה.
מוזר, כנראה הדפים שלו אחרים, אחרת אין לי איך להסביר את זה.

אהבתי את הספר הזה, אבל מה אני אעשה, קראתי את העמודים האחרונים שלו בחיפזון.
יש לי תלונות כמובן, הוא לא מושלם.
התלונה הראשונה היא, קשורה לזה שהיא התאהבה באחד מהבחורים...
אם קראתם את הביקורת הקודמת שלי (אני בספק, אלא אם כן אתם מירה. שאני גם בספק אם היא קראה אותה עד הסוף) אז אתם יודעים מי הוא - וזה שהיא אוהבת אותו פשוט לא אמין.
בעמודים האחרונים, היא הראתה ממש מסירות נפש כלפיו, ולעזאזל-
לעזאזל, מאיפה זה הגיע?!
קצת לא אמין, אבל היא הייתה כל כך רגשנית לגבי זה שהיא שיכנעה אותי למרות שלא היה לזה שום תקדים.
כאילו, יש הבדל בין מאוהבת, מוקסמת, ל-'אני אוהבת אותך'.
אני לא מבינה איך הם הגיעו לשם כל כך מהר, והסוף בכללי הרגיש חפוז, למרות שהוא היה די מספק.

השורות האחרונות שהוציא מקסון מהפה, היו הדבר האהוב עליי בסוף.
שזה מזכיר לי, המכתב של ארן מהספר הקודם "היורשת" - היה מדהים.
מי שראה את הביקורת הקודמת שלי, יכול להבין למה לא הרשתי לעצמי לשתף את הנאתי ממנו.
ומכיוון שבמילא אין לי הרבה מה להגיד על הספר הזה, חוץ מזה שאני מאוד מרוצה ושאידליין הרבה יותר חביבה בספר הזה...
אז אני פשוט אעשה ספוילרים לספר הקודם.
עוד ביקורת גרועה, למי אכפת בשלב הזה?

***ספוילרים לספר הרביעי***

אז מי שלא יודע, ארן הוא אחיה התאום של אידליין.
בספר הקודם, אידליין מנסה לשכנע את ארן שהנסיכה הצרפתייה שהוא יוצא איתה, קמיל, אולי לא בשבילו.
מי שקרא את הספר יודע שארן מאוהב בקמיל, אהבת נפש, ושהוא לא רואה אף אחת חוץ ממנה.
בכנות, זה נשמע אידליין אמרה לו את מה שהיא אמרה לו מתוך קנאה.
אבל זה קשה להסביר, אז אני פשוט אשתף את הסצנה הזאת ואז אני אעבור למכתב!

"תראה, ארן, אין להכחיש שהיא בחורה נהדרת. אבל אולי היא לא האחת."
חיוכו גווע סוף-סוף. "מה זאת אומרת?"
"שכדאי לך לשקול גם אפשרויות אחרות. יש באיליאה כל כך הרבה בנות מתאימות שלא חשבת עליהן בכלל. אל תמהר להיכנס למשהו שלא תוכל לסגת ממנו. אם אתה וקמיל תיפרדו, לא יקרה שום דבר. אם אתם תתגרשו, אנחנו עלולים לאבד את צרפת בתור בעלת ברית."
ארן נעץ בי מבט קשה. "אידליין, אני יודע שאת חוששת להתאהב, אבל אני גם יודע מה אני מרגיש אל קמיל. רק מפני שאת מפחדת..."
"אני לא מפחדת!" טענתי בתוקף. "אני מנסה לעזור לך. אני אוהבת אותך אולי יותר מכל אדם אחר בעולם. הייתי עושה כמעט הכל בשבילך, וחשבתי שגם אתה היית עושה את אותו הדבר בשבילי."
כל סימן לאושר נעלם מפניו. "הייתי עושה. את יודעת שהייתי עושה."
"אז תחשוב על מה שאמרתי. זה כל מה שאני מבקשת."
ארן הינהן, העביר את אצבעותיו על פיו ועל לחייו ונראה מודאג... כמעט אבוד.
הוא הישיר מבט לעיני, חייך חיוך רפה ופתח את זרועותיו לחיבוק.
הוא חיבק אותי בחוזקה, כאילו מעולם לא היה זקוק לחיבוק כמו עכשיו.
"אני אוהב אותך, אידי."
"ואני אוהבת אותך."
הוא נשק לי על ראשי, הרפה ממני והמשיך ללכת לחדרה של קמיל.
-

אתם רוצים לדעת מה קרה אחרי?
קודם כל, אני רוצה לציין שהתגובה שלי לסצנה הזאת, הייתה - "ביץ'!".
וגילוי נאות, זה כי כשקראתי את מה שאידליין אמרה לארן, קראתי את זה בטעות ככה:
"תראה, ארן, אין להכחיש שהיא בחורה נהדרת. אבל היא לא האחת." - פיספסתי את ה-"אולי".
אז חשבתי שהיא פשוט אמרה לו שקמיל היא לא האחת שלו, כאילו שיש לה זכות להגיד דבר כזה, ובגלל זה התגובה הראשונית שלי לסצנה הזאת הייתה קשה.

אז כשקרה מה שקרה אחרי, אני צהלתי.
רק לחשוב על זה מעלה לי חיוך, הרגע שבו המשרת לוחש למקסון שארן ברח והתחתן עם קמיל...
או...אחד מהרגעים שאני הכי אוהבת. בכללי, מקסון, הוא פשוט נהדר.
זה קרה ממש באותו הלילה שאידליין דיברה איתו, אז זה ללא ספק היה בגללה, והוא כתב לה מכתב. הנה קטע ממנו:

"לא נעים לי להיות בוטה כל כך, אם כי אני בטוח שאת כבר יודעת בעצמך את כל הדברים האלה. ולמרות זאת, אני לא נהנה לומר אותם.
אבל לאיבה שלך לקמיל אין שום קשר למצב שבו את נמצאת. את לא אוהבת אותה כי היא האדם היחיד בעולם שיכול להפריד ביני לבינך.
קיבלתי את הדברים שאמרת לי בצורה קשה מאוד, אידליין.
מפני שרציתי להאמין לך. רציתי לשמוע אותך עד הסוף ולשקול את ההצעות שלך. וידעתי שאם אעשה זאת, יום אחד את תשכנע אותי לוותר על הכול למענך.
אולי אפילו תניחי את הכתר שלך על ראשי. ואלוקים יודע שהייתי עושה את זה. הייתי עושה הכל בשבילך.
אז לפני שתבקשי לקחת ממני את חיי, אני נתתי אותם לקמיל.
הלוואי שתצליחי למצוא אהבה, אידליין. אהבה מהסוג הלא-מחושב, הבלתי-מתפשר, שבולע את כולך. ואם תמצאי, אולי תביני אותי.
אני מקווה שזה יקרה יום אחד.
רק דבר אחד יעיב על האושר שלי עם קמיל - אם תחליטי לא לסלוח לי ויהיה בינינו קרע שאינו ניתן לאיחוי.
זה יכאב לי מאוד, אבל זה יהיה הרבה יותר נסבל מכאב הפרידה מהנפש התאומה שלי.
כבר בזמן כתיבת הדברים האלה אני מתגעגע אלייך.
אני לא יכול לדמיין שנהיה רחוקים כל כך זה מזה. בבקשה, תמצאי דרך לסלוח לי ותזכרי שאני אוהב אותך מאוד.
אולי לא כמו שהיית רוצה, אבל בכל זאת."
-

תקשיבו.
הדבר היחיד שאני רוצה להגיד כרגע, זה שאם אני הייתי צריכה לעשות בחירה, ולבחור לעצמי אחד מבין כל הגברים מהסדרה הזאת...
הייתי בוחרת בארן.
שהוא די דומה למקסון, רק בלי הכתר והלחץ.

יש רגעים קצת רגשניים מדי.
אבל מה אני אגיד, אני אישה, הם משפיעים עליי אפילו אם הראש שלי אומר שהם לא אמינים.
זה רק מראה את כוחן של מילים יפות...
הן יכולות לגרום לך להרגיש שיש שם משהו שאין.
אידליין יכולה להגיד כמה שהיא רוצה שהבחור שהיא בחרה בו הוא הנשמה התאומה שלה...
אני לא רואה את זה.
אני מרגישה שהיא אכן מרגישה ככה, אבל ההיגיון לא שם.
כאילו סורי, אבל חייב להיות היגיון, היא בקושי דיברה איתו...

אולי אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון.
אבל אני לא חושבת שאפשר לקרוא לאהבה שלהם אהבה ממבט ראשון.
זה מוזר, לא יודעת, כי המשיכה שיש לה אליו ברורה.
היא תמיד מודעת לנוכחותו בחדר, זה מקסים.
היא מתארת את הרגשות שלה, את החשש ממבטיו... אבל משהו חסר.
אולי כימיה. לא יודעת, משהו בקשר ביניהם לא הגיע לרמת האינטימיות שהייתי מצפה מאנשים שטוענים שהם אוהבים זה את זו.

אני לא רוצה להישמע בוטה, אבל הספק הזה היה יכול להיפטר בקלות בעזרת סצנת נשיקה לוהטת.
כאילו, סורי אם זה נשמע שיטחי, אבל אני לא חושבת שאת יכולה להגיד שאת אוהבת מישהו שלא התמזמת איתו כמו שצריך.
ואני בטוחה שזה קרה, אבל זה כאילו - לא הוצג בספר.
הם התמזמזו מאחורי הקלעים, אני לא מבינה למה הסופרת בחרה לעשות את זה.
אני חושבת שהספר הזה היה צריך להיות קצת ארוך יותר, ושהסוף היה לי קצת מהיר מדי, אבל כנראה שזה כי נחפזתי להגיע אליו.

אויש, אני יוצאת מה זה קוטרית.
טוב, יש לי עוד משהו להגיד על הסדרה הזאת לפני שאני סוגרת את הפאזה הזאת בחיי?
עוד דקה חצות אגב.

אני שמחה שלא נפטרתי ממנה.
זאת הייתה חוויה מהנה עבורי, מאוד מועילה במובנים אחרים ורציתי לקרוא אותה יותר משחשבתי שארצה.
עצם זה שהשקעתי בספר הזה זמן, וקראתי כמעט את כולו במשך השבוע ולא בשבת, אומר שבאמת רציתי לקרוא אותו.
וזה לא קורה לי הרבה.
לפעמים, אני פשוט קוראת את מה שיש, ואני מוצאת את עצמי מנסה ספרים ומחזירה אותם למדף אחרי כמה עמודים.
אז זה שכל הסדרה הזאת, פשוט באה לי בול, היה משהו אחד פחות לדאוג לגביו.

כולנו צריכים להרגיש את הודאות הזאת; שגם אם החיים לא משהו או מבלבלים, לפחות יש לנו ספר אחד על המדף שלנו שאנחנו להוטים לקרוא.
זה רגש פשוט, ורגש שקשה לי להרגיש, לכן אני אסירת תודה על הסדרה הזאת.

אני גם אסירת תודה על אמנות בכללי.
על תוכן שלא משעמם אותי.
על אנשים שכותבים מכתבים נהדרים.
על אלו שיודעים לחלוק את התשוקה שלהם לספרים שהם אוהבים עם אחרים, ואת אלו שמאפשרים להם לעשות זאת.
את אלו שלא תמיד תומכים בנו, אבל תמיד ישימו עלינו עין כדי לוודא שאנחנו מסתדרים.
אני גם אסירת תודה על הדברים בעולם הזה, שלפעמים אני שוכחת קיימים...
כמו אנשים שפשוט שייכים לך.
לא כי הם אוהבים אותך, מחויבים אליך או קשורים אליך בדם - פשוט כי הם שלך.

אני חושבת שזאת הציפייה שלי מאהבה, למצוא מישהו שהוא פשוט שלי.
לא בגלל המילים היפות וההבטחות שלו אליי, לא בגלל שהוא הקים איתי משפחה או כי הוא מאוהב בי בטירוף; מישהו שפשוט שלי כי הוא שלי.
למה אנשים לא מאמינים שזה קיים?

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על הכתר - המועמדת #5