“סיפור חייו של אלברט איינשטיין כפי שנכתב על ידי שרה אהרוני הסופרת המוכשרת שעשתה עבודת תחקיר מעמיקה. הקורא מתוודע לחיי היום יום של הגאון מימי ילדותו עד מותו. מסופרים לנו האירועים העיקריים בחייו, אישיותו התפתחותו האקדמית, המחקרית בפיזיקה והאינטראקציה עם משפחתו והסובבים אותו. אני למדתי מהספר על אכזבותיו הרבות בתחילת דרכו מהאקדמיה כאשר לא זכה מהתחלה בהכרה על למדנותו ויכולותיו בלימודים ועל העוול שנעשה לו מהמרצים שלימדו אותו, כנראה בצדק בגלל התנהגותו. כשרונו והתמדתו בלימודי הפיסיקה היו בדמו ממש. הוא חקר והתעמק כמעט כל שעות היום אפילו על חשבון בילוי משפחתו. מהספר גם למדתי שהאינטליגנציה הרגשית שלו הייתה בעייתית לעומת שכלו וידענותו במדעים בהשכלה ובמוזיקה. במשך הזמן עם ההכרה שקיבל בעקבות פרסומי המאמרים בכתב עת מדעי מהעולם האקדמי ובכלל, חייו השתנו הוא התחיל להסתובב בעולם ולהרצות על הגילויים החשובים שלו בתורת היחסות ובפיזיקה ולהיענות להזמנות של שועי העולם שרצו בקרבתו. חייו האישיים היו בעייתים כי לא קל היה לנשים (למילבה ולאלזה המרגלת )לחיות אתו . אכן היו לו חיים סוערים מיוחדים ותוססים. בזכות הספר יצא לנו הקוראים להכיר אישית את סיפור חייו את איינשטיין. אבל למקרא דמותו והתנהלותו של איינשטיין (גם בעניין הפצצה )הרגשתי מין מועקה לאורך קריאת הספר כנראה בגלל האישיות יוצאת הדופן שלו.”

“עד שאיינשטיין בא. שרה אהרוני. 493 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים לפני כמה חודשים השתתפתי במפגש ספרותי. הסופרת שרה אהרוני הייתה חלק מהמשתתפים. אישה צנועה, ידענית, דוברת עברית רהוטה ונעימה לסביבה. היא סיפרה שעומד לצאת ספר שהיא עומלת עליו אודות איינשטיין. התרשמתי ממנה מאוד. לאחר שסיימתי את הספר, ההערכה אליה גברה מאוד. זו סופרת. התחקיר לקראת הספר היה מעמיק ויסודי. האופן שבו אהרוני שילבה בין הדמות האייקונית לבין חייו הפרטיים של איינשטיין הינה מלאכת מחשבת. והעברית- נהדרת. אחד הדברים שהרשימו אותי עד מאוד שכאשר הופיע איינשטיין בארה"ב, הגיעו לשמוע אותו קרוב ל-10,000 איש. סוג של ידוען ומשפיען של שנות ה-40 במאה הקודמת. הביוגרפיה של איינשטיין ידעה טלטלות רבות. נדודים ברחבי אירופה. רומנים גלויים ונסתרים עם נשים. מערכות יחסים עם ילדיו, אחותו ושאר בני המשפחה שלו שלא ממש הצטיינו בגילויי האהבה. פוליטיקה פנימית של אקדמאים. התקרבות לדת והתרחקות ממנה. דואליות עם הרעיון הציוני ומעבר מיבשת ליבשת. איינשטיין שילב בין לימודי פיזיקה ואהבת המוסיקה בצורה נפלאה ביותר. שילוב זה מלווה אותו לאורך כל חייו ומסביר היטב את הקשר בין גאון בפיזיקה למוסיקאי מחונן. בספר יש פירוט של התגליות והסברים מפורטים על התיאוריות שהביאו את איינשטיין לקבלת פרס נובל (וגם זה אחרי הרבה מאבקים פנימיים). אני מודה שהחלקים האלה היו מתישים לפרקים, אך חיוניים כדי להבין את הגאוניות של האיש. מערכות היחסים שלו עם אשתו הראשונה והשנייה, עם הילדים שלו- מעמידות את האיש באופן לא מחמיא במיוחד. אהרוני לא עושה לו הנחות וטוב שכך. את אישתו הראשונה הוא נטש בצורה מכוערת. וזו אישה שילדה לו בת בכורה שאיינשטיין אף פעם לא ראה. (לא ברור אם היא נפטרה ממחלה או נמסרה לאימוץ). גם עם הבנים שלו הוא ניהל מערכת יחסים ספרטנית ביותר. וכמו גאונים רבים- הוא העמיד את עצמו במרכז והסביבה שלו פחות עניינה אותו. גם לשאר הנשים בחייו הוא לא ממש נשאר נאמן למרות שהן העריצו אותו. איינשטיין ביקר פעם אחת בישראל בשנת 1923 והיחס שלו לרעיון הציוני ידע עליות ומורדות, למרות שברבות השנים הוריש את כל נכסיו לאוניברסיטה העברית אשר על הר הצופים. השפה שבה כתוב הספר משתדלת להתאים את עצמה לתקופה למעט כמה מקומות שבהם משתמשת הסופרת בסלנג שנראה פחות מתאים. לדוגמא: עמוד 466 "אני מבין שאתה דואג שהנאצים לא יפוצצו לנו את הצורה" השימוש במילה יפוצצו פחות מתאים. אהבתי מאוד את הספר. את ההשקעה בתחקיר, השילוב בין הפן המדעי לפן האישי, היכולת להציג את איינשטיין עם כל המגרעות שלו (שהיו רבות מאוד), והבחירה של אהרוני להביא את תולדות חייו של האיש בצורה שתהיה קריאה מאוד. ואת האפשרות להכיר מקרוב דמות אייקונית כאיינשטיין. איינשטיין ידוע בהרבה ציטוטים ואמירות שלו. ואני בוחרת לסיים את הסקירה בציטוט משעשע למדי (מתוך מכתב של איינשטיין לבנו הנס): *"שאלת במכתבך מדוע אני מכנה את עצמי זקן. ובכן, בני, יש בידי סימני היכר מובהקים. בצעירותי נהגתי לבקר עשר פעמים אצל הספר ופעם אחת אצל הרופא, והנה התהפכו היוצרות, את הספר אני פוקד פעם אחת ואת הרופא עשר פעמים." עמוד 455.*”

“סיפור חייו של אלברט איינשטיין כפי שנכתב על ידי שרה אהרוני הסופרת המוכשרת שעשתה עבודת תחקיר מעמיקה. הקורא מתוודע לחיי היום יום של הגאון מימי ילדותו עד מותו. מסופרים לנו האירועים העיקריים בחייו, אישיותו התפתחותו האקדמית, המחקרית בפיזיקה והאינטראקציה עם משפחתו והסובבים אותו. אני למדתי מהספר על אכזבותיו הרבות בתחילת דרכו מהאקדמיה כאשר לא זכה מהתחלה בהכרה על למדנותו ויכולותיו בלימודים ועל העוול שנעשה לו מהמרצים שלימדו אותו, כנראה בצדק בגלל התנהגותו. כשרונו והתמדתו בלימודי הפיסיקה היו בדמו ממש. הוא חקר והתעמק כמעט כל שעות היום אפילו על חשבון בילוי משפחתו. מהספר גם למדתי שהאינטליגנציה הרגשית שלו הייתה בעייתית לעומת שכלו וידענותו במדעים בהשכלה ובמוזיקה. במשך הזמן עם ההכרה שקיבל בעקבות פרסומי המאמרים בכתב עת מדעי מהעולם האקדמי ובכלל, חייו השתנו הוא התחיל להסתובב בעולם ולהרצות על הגילויים החשובים שלו בתורת היחסות ובפיזיקה ולהיענות להזמנות של שועי העולם שרצו בקרבתו. חייו האישיים היו בעייתים כי לא קל היה לנשים (למילבה ולאלזה המרגלת )לחיות אתו . אכן היו לו חיים סוערים מיוחדים ותוססים. בזכות הספר יצא לנו הקוראים להכיר אישית את סיפור חייו את איינשטיין. אבל למקרא דמותו והתנהלותו של איינשטיין (גם בעניין הפצצה )הרגשתי מין מועקה לאורך קריאת הספר כנראה בגלל האישיות יוצאת הדופן שלו.”

“עד שאיינשטיין בא. שרה אהרוני. 493 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים לפני כמה חודשים השתתפתי במפגש ספרותי. הסופרת שרה אהרוני הייתה חלק מהמשתתפים. אישה צנועה, ידענית, דוברת עברית רהוטה ונעימה לסביבה. היא סיפרה שעומד לצאת ספר שהיא עומלת עליו אודות איינשטיין. התרשמתי ממנה מאוד. לאחר שסיימתי את הספר, ההערכה אליה גברה מאוד. זו סופרת. התחקיר לקראת הספר היה מעמיק ויסודי. האופן שבו אהרוני שילבה בין הדמות האייקונית לבין חייו הפרטיים של איינשטיין הינה מלאכת מחשבת. והעברית- נהדרת. אחד הדברים שהרשימו אותי עד מאוד שכאשר הופיע איינשטיין בארה"ב, הגיעו לשמוע אותו קרוב ל-10,000 איש. סוג של ידוען ומשפיען של שנות ה-40 במאה הקודמת. הביוגרפיה של איינשטיין ידעה טלטלות רבות. נדודים ברחבי אירופה. רומנים גלויים ונסתרים עם נשים. מערכות יחסים עם ילדיו, אחותו ושאר בני המשפחה שלו שלא ממש הצטיינו בגילויי האהבה. פוליטיקה פנימית של אקדמאים. התקרבות לדת והתרחקות ממנה. דואליות עם הרעיון הציוני ומעבר מיבשת ליבשת. איינשטיין שילב בין לימודי פיזיקה ואהבת המוסיקה בצורה נפלאה ביותר. שילוב זה מלווה אותו לאורך כל חייו ומסביר היטב את הקשר בין גאון בפיזיקה למוסיקאי מחונן. בספר יש פירוט של התגליות והסברים מפורטים על התיאוריות שהביאו את איינשטיין לקבלת פרס נובל (וגם זה אחרי הרבה מאבקים פנימיים). אני מודה שהחלקים האלה היו מתישים לפרקים, אך חיוניים כדי להבין את הגאוניות של האיש. מערכות היחסים שלו עם אשתו הראשונה והשנייה, עם הילדים שלו- מעמידות את האיש באופן לא מחמיא במיוחד. אהרוני לא עושה לו הנחות וטוב שכך. את אישתו הראשונה הוא נטש בצורה מכוערת. וזו אישה שילדה לו בת בכורה שאיינשטיין אף פעם לא ראה. (לא ברור אם היא נפטרה ממחלה או נמסרה לאימוץ). גם עם הבנים שלו הוא ניהל מערכת יחסים ספרטנית ביותר. וכמו גאונים רבים- הוא העמיד את עצמו במרכז והסביבה שלו פחות עניינה אותו. גם לשאר הנשים בחייו הוא לא ממש נשאר נאמן למרות שהן העריצו אותו. איינשטיין ביקר פעם אחת בישראל בשנת 1923 והיחס שלו לרעיון הציוני ידע עליות ומורדות, למרות שברבות השנים הוריש את כל נכסיו לאוניברסיטה העברית אשר על הר הצופים. השפה שבה כתוב הספר משתדלת להתאים את עצמה לתקופה למעט כמה מקומות שבהם משתמשת הסופרת בסלנג שנראה פחות מתאים. לדוגמא: עמוד 466 "אני מבין שאתה דואג שהנאצים לא יפוצצו לנו את הצורה" השימוש במילה יפוצצו פחות מתאים. אהבתי מאוד את הספר. את ההשקעה בתחקיר, השילוב בין הפן המדעי לפן האישי, היכולת להציג את איינשטיין עם כל המגרעות שלו (שהיו רבות מאוד), והבחירה של אהרוני להביא את תולדות חייו של האיש בצורה שתהיה קריאה מאוד. ואת האפשרות להכיר מקרוב דמות אייקונית כאיינשטיין. איינשטיין ידוע בהרבה ציטוטים ואמירות שלו. ואני בוחרת לסיים את הסקירה בציטוט משעשע למדי (מתוך מכתב של איינשטיין לבנו הנס): *"שאלת במכתבך מדוע אני מכנה את עצמי זקן. ובכן, בני, יש בידי סימני היכר מובהקים. בצעירותי נהגתי לבקר עשר פעמים אצל הספר ופעם אחת אצל הרופא, והנה התהפכו היוצרות, את הספר אני פוקד פעם אחת ואת הרופא עשר פעמים." עמוד 455.*”