יום אחד עלה לי טרמפיסט מוזר על האוטו שלי. התיישב לו מאחור, קצת מכווץ, ולא הצלחתי לראות היטב.
"סלח לי," אמרתי. בימים טרופים אלה צריך לוודא דברים, ליתר ביטחון. "מי, אני?" הוא שאל. כן, אמרתי. התכוונתי אליך. אין כאן עוד אנשים באוטו חוץ משנינו, ואני רוצה לדעת מי אתה, ולמה אתה נראה כמו ספר.
"אה," הוא אמר. "זה כי אני באמת ספר".
לא ידעתי מה לומר. בכל זאת לא כל יום אני פוגשת ספר-טרמפיסט. אז ניסיתי לנתב את השיחה למקום רגוע, לפחות עד שאני אצליח לסדר את המחשבות בראש שלי, ושאלתי לאן הוא צריך. הוא בהה באוויר כמה דקות ולא ענה. "שאלתי לאן אתה צריך," אמרתי בטון גבוה יותר, כדי שישמע. הוא הסתכל בי דרך המראה האחורית ואמר, "רגע, את לא צריכה לצעוק. אני לא צריך לשום מקום. אני אגיע לאן שאת מגיעה".
זה בלבל אותי עוד יותר. "לאן שאני מגיעה?" שאלתי. "איך אתה יודע לאן אני מגיעה? ומה יש לך לעשות שם בכלל? זה לא מקום שמתאים לספרים כמוך, ויש לנו גם אבטחה בכניסה. לא יתנו לך סתם ככה להיכנס בלי תג מזהה." עצרתי ברמזור והפניתי את ראשי אחורה, לעברו, כדי לראות אותו טוב יותר. ספר, אין ספק שהוא נראה כמו ספר מקומט למדי.
"תירגעי. למה את מודאגת כל כך כל הזמן?" כך הספר. "ותסתכלי אל הכביש בבקשה. את צריכה לנהוג בזהירות. אני אגיע לאן שתוכלי להביא אותי. שם אני ארד, ואמשיך הלאה. מהנקודה הזאת". והוא הפנה את מבטו והיה נראה שקוע בנוף החולף מבעד לחלון.
אבל הייתי עדיין מוטרדת ושאלתי אותו איך זה יכול להיות. מי אמר לו שהמקום שבו הוא יירד יעזור לו להגיע ליעד שלו. הוא המשיך להביט בבניינים החולפים, חייך במסתוריות ואמר "רואים שאת לא מכירה ספרים טרמפיסטים. ככה זה אצלנו". התעצבנתי. "מה ככה?" שאלתי. "ככה, שאין יעד. אנחנו לא מתכננים עלילה מראש, כי אין צורך. וגם אין לנו יעד להגיע אליו. אנחנו מתלבשים על עלילה קיימת, או על דמות ידועה, וזהו. רוב העבודה כבר עשויה."
השתלבתי בזהירות בכביש המהיר תוך שאני מתחמקת משני אופנועים שניסו להתנגש ברכב שלי. "הי, זה מעניין מה שאתה אומר," אמרתי לו. "וגם מסביר לי כמה דברים על ספרים שקראתי. וזה באמת עובד?"
הספר פיהק בשיעמום. "עינייך הרואות," הוא אמר. "אני חי וקיים. ויש עוד כמוני. וזה עובד יופי, כי הטרמפיסטיות גם חוסכת עבודה של שיווק. בשביל מה לטרוח לספר לאנשים על מה הספר, לתת טיזרים, לפתות אותם לפתוח אותו? השם כבר מוכר ותופס, והוא עושה את העבודה. וגם לכתוב אותנו הרבה יותר קל ככה. לוקחים עוגני עלילה מהספר שעליו אנחנו רוכבים, מאזכרים אותם מדי פעם, מתחברים לסוף, וזהו. גם קל יותר לכתוב, גם יוצר אמפתיה אצל הקוראים המכורים. משתלם, חסכוני, למה לא?"

המשכתי להקשות: "ואנשים לא שמים לב שאתם בעצם תופסים טרמפ?"
"בטח שמים לב," אמר הספר בגילוי לב. "הרי בגלל זה הם קונים את הספר. לרובם זה בכלל לא מפריע. ואלה שמפריע להם, לא חשובים כל כך".
"ומה דעת הסופרים של הספרים המקוריים? הרי זה סוג של גניבה, או תחפושת, או התהדרות בנוצות לא לכם, וזכויות יוצר..."
"זכויות יוצרים," חוסר הנימוס שבו הוא קטע את דברי והשלים אותם במקומי עיצבן אותי, אבל הוא לא שם לב, והמשיך "זכויות יוצרים זה שטויות. אנחנו מהווים הומאז', מחווה. מחמאה גדולה. אבל חייבים להודות שרובינו תופסים טרמפ על סופר מת מאוד. כדאי תמיד לקחת את הצד הבטוח, את יודעת".

אני יודעת, בהחלט. אותתתי יפה, עברתי לנתיב הימני, ויצאתי מהכביש המהיר שבו נסענו עד כה. אחרי העיקול היתה תחנת דלק קטנה, ולידה מפרץ עצירה. עצרתי. האורח שלי התפלא "מה, את לא ממשיכה?" שאל והמשיך לשבת במקומו. "לא," אמרתי. "יש לי סידורים לעשות. כאן אנחנו נפרדים לשלום, ונראה איך תמשיך מכאן."
הספר קיבל את זה יפה, אני חייבת לומר. הוא אסף את התיק שלו, הרכיב את משקפי השמש, איחל לי יום יפה, יצא מהאוטו, ונעמד עם האצבע מורמת, מנסה לתפוס טרמפ אחר.

===
זהו. הספר "מארץ'" הוא ספר-טרמפיסט. על הספר "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט. הסופרת ג'רלדין ברוקס מצאה חורים בעלילה, ונפנתה להשלים את הסיפור של מארץ', הוא אבי הבנות שכמעט ואינו נוכח בספר. היא ממקמת אותו במלחמת האזרחים בארצות הברית, ואז מוציאה אותו מהמלחמה, ומעבירה אותו עלילות שונות תוך שהיא טורחת לזרוע מדי פעם איזכורים ל"ג'ו קצוצת השיער" ל"מג שלי" וכך הלאה. לא אהבתי את הרעיון של הטרמפ ואת התפרים הגסים של העלילה. כמו כן לא אהבתי שבאמצע הספר העלילה עוזבת בלי הרבה הסברים את נקודת מבטו של מר מארץ' ועוברת אל נקודת המבט של אשתו. זה נראה מאולץ ומוזר. אבל בהתעלם מהחולשות הבולטות האלה, הספר עצמו קריא וחביב, ונותן עוד מבט על המלחמה שקרעה את ארצות הברית לגזרים, אבל גם עיצבה אותה כאומה.

ספר מעניין ונחמד, סיפור הממוקם בתקופה היסטורית של מלחמת הצפון והדרום בארצות הברית של אמריקה. הכומר מארץ' בן ה- 40 עוזב את משפחתו, אשתו וארבע בנותיו, ואת עירו קונקורד שבמדינת מסצ'וסטס, ויוצא יחד עם חיילי צבא האיחוד, צבא הצפון, למלחמה נגד צבא הדרום, בעד ביטול העבדות. במשך שנה הוא חווה חויות שונות, כולן מההווי והמציאות ההיסטורית של מלחמת הצפון בדרום, של אלו שהיו העבדים שחומי העור, שבעבר היה מותר לכנותם 'כושים' אבל לא עוד, וכעת מנסים להסתגל לחיים כבני חורין. ושל אנשי צבא הצפון ואנשי המדינות הדרומיות. הספר נכתב כמחווה לספר נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט כשהוא מספר את סיפורו של אבי המשפחה הנעדר בספר, לאחר שיצא למלחמה.
בסה"כ ספר טוב ומהנה

הספר עוסק במלחמת האזרחים בארה"ב, שהייתה בין הצפון לדרום. הוא אינו משופע בפרטים שאין בהם צורך ובנוי על "פלשבקים" משנת 1841 ומשנת 1861 שבה כידוע, הייתה המלחמה.

בשנת 1841 נוצר מפגש מעניין ומרתק בין מארץ' - רוכל נודד, צעיר ואינטליגנטי מקונטיקט הצפונית, העובר בין האחוזות כדי למכור את מרכולתו, לבין קלמנט - בעל אחוזה בווירג'יניה הדרומית, וחובב ספרים מושבע, שכדי להפיג את השיעמום - מזמין את מארץ' להתארח באחוזתו, לקרוא בספרייתו ככל שיחפוץ, וישמש לו בן שיחה, בעיקר בנושאי ספרות.
דמותו של בעל האחוזה, קלמנט, הייתה כה אצילית בעיני מארץ', שנעזר במשפטים הבאים להגדירו:
"...אני מאוהב במר קלמנט. כי במידה מסויימת, ספרייתו של אדם היא צוהר המעניק הצצה אל נבכי נפשו. והנפש הזו הייתה נשגבת ואצילית, עשירה בתחומי העניין שלה, אנינת טעם."
מהר מאד גולשת השיחה הנעימה מספרים למעמד העבדים המועסקים באחוזה, וכיצד יש "לחנכם" ולהפיק מהם את המרב - לדעתו של בעל האחוזה, ולמגינת ליבו של מארץ'.
המפגש, שהוא בין אבני הבסיס שבספר, עזר לעצב, במידת מה, את דעתו של מארץ' נגד דיכוי העבדים.

הסיפור מסתמך על הספר 'נשים קטנות' (שאותו לא קראתי) של אלקוט, ובו גיבורות הסיפור הן נשים. כאן, נטלה לעצמה המחברת - ג'רלדין ברוקס, חופש יצירתי והציגה את דמות האב, שיצא למלחמה, ובקורותיו מיקדה את העלילה.
למרות ה"קפיצות" בין האירועים, הסיפור זורם וברור, ולא חסרים בו רגעי התרגשות, רוך וחמלה.
נהניתי.

ספר מעניין. מלחמת האזרחים בארה"ב ונושא העבדות מנקדות ראותו של כומר שמשתתף במלחמה. הקשר לנשים קטנות רופף.
החלק הראשון מעניין וזורם החלק השני יותר איטי וקצת נתקעתי שם. לסיכום-נחמד.

מומלץ בחום לכל אוהבי "נשים קטנות", ממנו שאבה הסופרת את ההשראה לכתיבת הספר.
הספר משלים כל מיני חלקים בעלילת הכרך הראשון של "נשים קטנות" (בעיקר מנקודת מבטו של אבא, שבהחלט נזנח קצת בספר המקורי...), וקצת שובר את הסטיגמה המושלמת של הורי משפחת מארץ'.
אני לא יודעת אם לואיזה מ. אלקוט היתה מרוצה מכל התוספות (ובעיקר מהפרשנות החדשה שנתנה ג'קרלין ברוקס לדבריו של האב בסוף הספר), אבל אני נסחפתי לגמרי ולא יכולתי להפסיק לקרוא.

מאד אהבתי, אבל הקישור ל"נשים קטנות" רופף וקצת מאולץ בעיני.
מתכננת לכתוב משהו מפורט יותר בהמשך.