• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הנורמלי האחרון

הנורמלי האחרון

מאת רותי קפלר

הביקורת של מוריה

תמונה של מוריה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
הנורמלי האחרון

הנורמלי האחרון

מאת רותי קפלר

הביקורת של מוריה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מוריה
הוצאה לאור:יפה נוף
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
קורא כרוני
לפני 8 שנים

“ביקורת ספר. הנורמלי האחרון, אחרון הנורמלים. נזכרתי בבדיחה העבשה- משהו. ראש ממשלה נכבד שנסע לו לבקר”

2/2
ביקורות על הנורמלי האחרון
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•1 דקות קריאה

ספר יפהפה. רוצו לקרוא! ספרות חרדית במיטבה. דמויות עשירות עם דקויות, נושאים שנויים במחלוקת, עלילה זורמת ואקטואלית.
דברים שלקחתי איתי- כשאדם הוא שונה ממילא, אין צורך שינסה להשתלב. ועדיף שכבר ילך עם הרצונות שלו ולא יתחשב בסביבה. דבר נוסף, יש אלוקים. והוא מעל הכל. והוא מחיה את האנשים ואת המציאות ומנחה את הדרך ואת העבודה הפנימית של כל אדם. ובעזרתו אנשים כן משתנים. (קצת מצחיק לומר את זה על ספר כי הסופר הוא בורא העולם של הסיפורים כולם, אבל זה משל טוב למציאות) ועוד דבר, הלכתי לחפש את צוקים, המקום שבו התחולל שינוי באחד הדמויות. ומצאתי מקום מקסים, נווה מדבר בערבה. מומלץ לבקר שם :)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של Mira
Mira
2קוראים|גיל ממוצע65|100%נשים

על המבקרת

תמונה של מוריה

מוריה

ותיקה
חברה מזה 4 שנים
82 ביקורות•700 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של מוריה
מוריה
ותיקה
חברה באתר מזה 4 שנים
ביקורות82
לייקים שקיבלה700
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת34ספרות מקורית17ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מוריה

המוזיאון לאהבה מודרנית

המוזיאון לאהבה מודרנית

הת'ר רוז

מהי אמנות?
עבור האישה הזו -מרינה אברמוביץ'- אמנות היא אמת. היא מראה את הדברים בעולם כמו שהם, מקלפת את כל השכבות עד לגלעין הפנימי, ומזמינה את האנשים לבוא ולצפות בה, לבוא ולהשתתף במיצג. האמנית היא בעולם האמיתי, המיצגים אמיתיים, הסיפור בדוי.

במיצג הזה, שיושבת בו האמנית מול כיסא ריק, מוזמנים האנשים לשבת מולה ולהסתכל לתוך עיניה. היא לא זזה כמעט, מביטה בהם ברוך ובנחישות. והם מוצאים בתוך עיניה את עצמם. מהי האמת שבתוכך? מה את/ה באמת? מה קורה איתך עכשיו? הם מוצאים משהו בתוכם וקמים ללכת, ומישהו אחר מתיישב במקומם. האנשים מתחלפים במשך כל היום, ולבסוף נסגר המקום והיא הולכת לנוח במקום שקט, עד למחרת בבוקר. בקומות העליונות של המוזיאון מוצגות עבודות קודמות שלה, כך שמתקבל מין מבט כולל יותר על העבודה שלה ועל חייה.

המיצג הזה נמשך שלושה חודשים, והוא תופס אנשים במקומות שונים בחייהם. יש בספר כמה דמויות שנעות סביב המיצג, מושפעות ממנו, מבינות דבר או שניים על החיים שלהן. הדמות העיקרית היא מלחין ותיק שכותב פסקול לסרטים, הוא מגיע למיצג הזה כדי לצפות בו מן הצד, יוצר לעצמו מין העתק בביתו, ורק ביום הלפני אחרון הוא מתיישב מול האמנית. כאשר הוא ושאר האנשים יושבים מולה, משהו מתיישב בנפש שלהם, מוצא את מקומו. כך גם המלחין, מיישב את נפשו ומשנה משהו בחייו.

אהבתי את הספר, הוביל אותי לחשיבה. הכתיבה טובה, נוגעת ולא נוגעת. האמנית עצמה מעניינת והאתגרים שהיא מציבה בפני הצופים הם אתגרים של גילוי עצמי וחשיפה עצמית. מומלץ לקרוא כשרוצים משהו אוורירי אבל לא שטחי.

לפני חודש•
★★★★★
•מוריה
פארק היורה

פארק היורה

מייקל קרייטון

המון זמן לא קראתי קלאסיקה כזו. לא חדשה, אך כתובה טוב ואיכותית. בספר יש המון ידע תיאורטי אבל לא משעמם. משולב בחכמה בתוך הטקסט. תיאורים חיים ומרתקים. בנוסף, גם הדמויות מאופיינות טוב. המבוגרים, הילדים. לכל דמות יש קווי אופי, קווי מתאר, וזה עוזר להתפתחות העלילה בספר וליצור אותה בראש במקביל. ובמיוחד נהניתי מהעלילה עצמה.

העלילה מדברת על ביוטכנולוגיה, ובפרט ההנדסה הגנטית. מה קורה כשהיא נמצאת בידיים של אנשים שיש להם יותר מדי כסף, זמן פנוי, כח אדם ושיגעון גדלות. לדוגמה- אנשים כאלה יכולים לנסות ליצור פארק דינוזאורים. ודינוזאורים הם יצורים שלא חיו בעולם הזה כבר מליוני שנה (לדיונים על אבולוציה או בריאת העולם נניח לזמן אחר), וזה אומר שכל צורת החיים שלהם היתה שונה לחלוטין ממה שאפשר ליצור במעבדה.

מה קורה בפועל בספר- צוות חוקרים מגוון בראשות אדם עם חלומות גדולים מפתח פארק על אי קטן מול חופי קוסטה ריקה, מצליח לייצר דינוזאורים מסוגים שונים ומצליח ליצור להם סביבת מחיה. אך אי אפשר לשלוט בהם עד הסוף, וכל השליטה תלויה בזרם חשמל רצוף ובעירבון מוגבל.

בגלל המגבלות והתקלות שמתחילות לצוץ כאשר המנהל כבר רוצה לנוע לכיוון פתיחת הפארק, מוזמנים מספר מומחים חיצוניים לחוות דעת ולפיתרון הבעיות. לכל אחד מהם זווית ראיה שונה ויחד הם יוצרים את כל הזוויות המחשבתיות והמעשיות לבחינת הפארק, המכונה "פארק היורה" על שם תקופת היורה שבה במקור חיו הדינוזאורים, ששוחזרו במעבדה.
ואז העניינים יוצאים משליטה. כלומר, הדינוזאורים.

ברצף של מספר תקלות יוצא הפארק משליטת המחשבים והחשמל לזמן מה שבו הדינוזאורים מסתובבים חופשי. אנשי המקום והצוות נמצאים בסכנת חיים, ומתמודדים בדרכים יצירתיות עם היצורים הגדולים והטורפים. חלקם מתים וחלקם נפצעים אך שורדים עד הסוף שבו מגיעים לחלץ אותם מהאי.

אהבתי את הסיפור. די מפחיד, הייתי אומרת. אך חוץ מזה היה משולב בו המון ידע. על הנדסה גנטית, על ביטוכנולוגיה, על דינוזאורים מסוגים שונים ועל תורת הכאוס. מומלץ לקרוא!

לפני חודש•
★★★★★
•מוריה
IVF : המדריך הידידותי לטיפולי פוריות

IVF : המדריך הידידותי לטיפולי פוריות

תמר מדינה-הרטום

לפני כמה שנים הייתי בעיצומו של מסע לטיפולי פוריות. כן, לא טיפולי פוריות עצמם, יותר ההכנה אליהם. איסוף של בדיקות מכמה רופאים, הכנה נפשית ופיזית וזוגית ותודעתית. והספר הזה ממש ריכך לי את כל הטיפולים. דרכו למדתי איך הרגישה המחברת, שזה לגמרי נורמלי להיות לא נורמלית במהלך טיפולי פוריות, ועד כמה זה נכון להגיד בשלב כלשהו די, לא רוצה יותר להמשיך בטיפולים.
אז אמנם לא עשיתי הרבה טיפולי פוריות, ולא נולד לי ילד או שניים כמו שקיוויתי כל כך, אבל הספר הזה חיזק אותי בנושא בתקופה ההיא, ואני מודה על כך מאד :)

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מוריה
השבוי ואשת השבוי

השבוי ואשת השבוי

נורית הרפז

לפעמים זה מנחם לדעת שלא הכל התחיל עכשיו. שהתקופה הזו היא אחת מני רבות שעברו עלינו כעם וכמדינה וכהיסטוריה עולמית. מנחם לדעת שיש אנשים שעברו לפנינו את הקושי הנוכחי ושרדו אותו כדי לספר לנו איך הם עשו את זה.
במהלך כל שנות המדינה נלקחו אנשים בשבי האויב. בדרך כלל הם היו גברים צעירים, בדרך כלל חיילים. לפעמים היו להם משפחה וילדים, לפעמים לא. והרוב חזרו, חיים. יש ארגון של פדויי שבי, יש תקנות מדינתיות בקשר אליהם, ויש התמודדות שלהם כחבורנ וכיחידים לאורך השנים שעברו מאז ועד היום.
בספר הזה יש סיפור של אחד מהם. רמי הרפז נפל בשבי המצרי בשנת 1970. הוא היה בשבי בתחילה לבדו ואחר כך עם עוד חיילים ישראלים, במשך שלוש וחצי שנים.
בספר הזה מובא הסיפור שלו על חייו בשבי, ובמקביל הסיפור של אשתו וילדיהם. כי החיים בארץ המשיכו כרגיל גם בזמן שעבורו הם התקיימו במימד אחר.
הספר הזה חשוב, אהבתי אותו ולמדתי המון.
א. הוא מראה שאדם לא סתם מטפח כישורים, לא סתם נולד עם מערך תכונות מסויים, לא סתם מגיע למקום עם אנשים ספציפיים. לכל אדם יש תפקיד והוא מיוחד לו לפי תכונותיו כישרונותיו. ובשעה הנכונה כולו מגיע לידי ביטוי ומימוש. כשרמי הרפז היה בשבי, הוא הביא איתו את כל מה שלמד עד כה, ואת כל תכונות האישיות שלו, ואלו הפכו אותו למנהיג הלא רשמי של חבורת השבויים.
ב. יש חיים אחרי. אחרי המשבר, התקופה הקשה, יש חיים אחרי. יש חיים ויש מוות, יש עליות וירידות. החיים לא נגמרים עד שהם נגמרים באופן סופי. אחרי שרמי הרפז חזר מהשבי המצרי, ויחד עם אשתו חזרו לחיים מלאי עשיה ומשפחתיות, נולד להם בן. והבן הזה מת בגיל 26. כלומר זה לא שהם חיו באושר ועושר. החיים ממשיכים אחרי תקופה קשה, על כל מה שהם מביאים איתם.
אני ממש ממליצה לקרוא, גם בהקשר הנוכחי של החטופים שהיו שם וחזרו חייים, וגם בהקשר הכללי שלכל דבר יש שני צדדים. יש את השבוי ויש את אשתו. יש את האור ויש את החושך.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•מוריה
ישנן בנות

ישנן בנות

ג'ניפר ויינר

בת מצווה. קהילה יהודית בארצות הברית. משפחות מורכבות. יחסי אם-בת. זה הנושאים העיקריים בספר. המושגים קצת שונים מאשר בארץ. בת מצווה שם חוגגים בגיל 13, כמו לבנים, והנערה קוראת בתורה, כמו בן. זה דומה יותר ליהדות רפורמית מאשר ליהדות אורתודוכסית, אבל זו עדיין יהדות, באיזה אופן.
יש בספר אמא שהיא סופרת שכתבה ספר מביך רב מכר, ובת שלא ידועת מה האמת בספר הזה ומה לא. בזמן שהבת מפלסת את דרכה בתחילת גיל ההתבגרות ועורכת תחקיר על הספר של אמא שלה, האם מתמודדת עם הבת שלה וגם עם שינויים נוספים בקריירה ובמשפחה הגרעינית שלהם.
הדמויות כתובות טוב, העלילה מתפתחת ומעניינת, והסוף לטעמי קצת מהיר מדי. למרות זאת, מומלץ לקרוא!

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•מוריה
אפשרויות של שנינו

אפשרויות של שנינו

לורה בארנט

תארו לכם שאתם כותבים ספר. אתם מניחים בקו ההתחלה גבר, אישה, רגע מפגש. מה יקרה מעכשיו- זה רק אתם מחליטים. או... שלא מחליטים.

הספר הזה נראה כמו טיוטה של סופרת. היא לא ידעה באיזו אפשרות של התפתחות עלילה לבחור, אז היא בחרה בשלוש אפשרויות. שהם מתחתנים מיד, שהם לא מתחתנים, שהם שומרים על קשר אבל מרחוק. ואז היא פיתחה כל אפשרות בנפרד, על אותו ציר זמן. בכל תקופה בחיים שלהם אנחנו יכולים לקרוא מה קרה בכל שלוש האפשרויות. והתוצאה- שלושה סיפורים בספר אחד. האם זה נח לקרוא? לא. האם זה מעניין לקרוא? כן, כל אחד בנפרד. האם נהניתי? לא.

ראשית, בשביל רצף הסיפור קראתי כל אחד מהם מהתחלה ועד הסוף, מה שאומר הרבה דפדוף הלוך וחזור במהלך הקריאה, במקום קריאה רצופה.

שנית, כל סיפור היה קצר בפני עצמו, שליש ספר. זה אומר שבמקום סיפור ארוך ומעמיק, יש שלושה סיפורים קצרים (יחסית).

שלישית, מכיוון שהסיפורים היו קצרים, לא היה מספיק מרחב לאפיון הדמויות, לעומק רגשי, למסר כלשהו. כל פרק של סיפור הכיל בעיקר תיאור של מה קרה עד כה, ומעט עומק של הרגע שבו עצרנו.

בקיצור, לא נהניתי לקרוא. משאירה לכם את האפשרות אם לקרוא או לא, או גם וגם, רק אל תשכחו שהסוף צריך להיות אחיד בשתי האפשרויות, כמו בספר.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•מוריה
המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו

אם הייתי יכולה לבחור להיות דמות בספר, הייתי בוחרת להיות בספר של אשכול נבו. עלילה מורכבת ומעניינת, הליכה על הגבול שבין הטמא לטהור, אבל בדיוק כזה שפשוט מרתק לקרוא.

הסםר מספר על בנייה של מקווה. בונים מקווה טהרה בשכונה של עולים חדשים מרוסיה, והעניין יוצא משליטה. בדרך עוברים את השלבים של תרומה שמגיעה עבור בניית המקווה, הבניה עצמה, מה שקורה כאשר המקווה עומד על תילו, ומה שקורה אחר כך.

בין לבין, יש אפיון מצויין של הדמויות, של העניין ששמו מקווה טהרה לנשים וגם לגברים, של התשוקה הזו שבין איש ואישה ושל חוזרים בתשובה ומה שקורה בלב שלהם אחרי שהם חיברו את עצמם לתורה ומצוותיה. ממש ממש נהניתי לקרוא והופתעתי מהסוף. המון דברים נגעו בי ואהבתי אותם. מה שכן, חלק מהדברים רחוקים מהמציאות כטבעם של ספרים, ובכל זאת נהניתי לקרוא.

באיזה ספר או של איזה סופר אתם הייתם בוחרים למצוא את עצמכם?

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•מוריה
הצד השלישי של הסיפור

הצד השלישי של הסיפור

מריאן קיז

מאכזב. הספרים של מריאן קיז עכשיו עוברים אצלי בסך, והספר הזה גרם לי להרהר על כך שוב. אולי זה שספר אחד של סופרת הוא טוב, לא אומר שגם שאר הספרים באותה רמה?

בספר הזה יש 3 נשים שדרכיהן מצטלבות, שתיים מהן עובדות במשרות בכירות ובמסלול קריירה מצליח, ומשהו קורה בחייהן האישיים, השלישית נושאת אשמה ומנסה להיות סופרת. קווי העלילה נפגשים אך לא סגורים עד הסוף יחד. זהו ספר על דמויות נשים אך לא תמיד עם סוף טוב.
נשארתי עם שאלות וציפיה לספר המשך, הספר לא לגמרי סגור. יחד עם זאת, הכתיבה טובה. הדמויות מאופיינות בצורה טובה וקל להתחבר ולדמיין כל אחת.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•מוריה
גוף ראשון רבים

גוף ראשון רבים

נוגה פרידמן

כל מי שאיבד מישהו חשוב בחייו יודע ומכיר את אוסף הרגעים הטרגיים והמצחיקים שבאים אחר כך. רגעים שמרכיבים את כל הזמן הזה שנהיה שבועות, חודשים ושנים. יש זמנים שאפשר גם לצחוק וגם לבכות בהם. סיטואציות בלתי אפשריות, מצבים שקשה להסביר לצופה מן החוץ.


ואז באה נוגה -הסופרת- ומראה חלק מזה. בקומיקס קליל ונעים לעין היא מציירת ומסבירה את הדברים כפי שקרו אצלה, כאלמנה שבן זוגה נהרג בשבעה באוקטובר, וכאם לשלושה ילדים. בציורים, במילים ומשפטי סיום קולעים, היא משרטטת את התמונה המורכבת בה יש שבר וגם צמיחה, אובדן וגם התקדמות והשלמה.

התחברתי ואהבתי. מומלץ בחום :)

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•מוריה

ביקורות נוספות על "הנורמלי האחרון"

הנורמלי האחרון

הנורמלי האחרון

רותי קפלר

ביקורת ספר.
הנורמלי האחרון, אחרון הנורמלים.
נזכרתי בבדיחה העבשה- משהו. ראש ממשלה נכבד שנסע לו לבקר את ידידו בבית החולים לחולי הנפש ("בית חולים לבריאות הנפש!!"), ושם פגש ידיד ותיק שנהג לחקות אותו במדוייק. אממה? שעד היום לא ידוע מי משניהם יצא משם בדיוק...

חשבתי גם על המעשיה החיננית של רבי נחמן. אודות המלך וסגנו שאכלו את החיטה הבריאה, ונשארו הנורמלים היחידים שלא השתגעו, מתוך עולם שלם של אנשים שאכלו ואכלו את החיטה, והשתגעו. ואז, בוקר אחד עגמומי- דפקו שניהם את ידיהם על ראשם בתדהמה: מה הטעם לחיות לבד בעולם כזה? בו אנחנו לא מכירים ולא מבינים איש? כבר עדיף לאכול גם כן מהחיטה החולה, לפחות נהיה כמו כולם... לפחות נבין את ההגיון הפנימי של העולם, במקום לבוז לו וללעוג לו..
יש לסיפור מספר פרשנויות, מהן סותרות, אגב.
הפרשנות המקובלת היא שעדיין, כדאי וכדאי לא לאכול את התבואה ולהשאר נורמלי, גם אם זה אומר להשאר הנורמלי האחרון.

בספר "הנורמלי האחרון" של הגב' קפלר מוצגות בזה אחר זה חברות אנושיות שונות, דעות קדומות, והמון המון צביעויות שונות. מכל הסוגים. רק לבוא ולקחת. אה, ויש כמה אמיתות על הדרך. לא תקחו?
בעוד שהמחברת יכלה לקבל יד חופשית למדי בתהיות אודות שאר העולם, כלפי המגזר החרדי היא לא ממש יכלה. המגזר מימן ומממן את סיפוריה! אז מה עושים?
כמה נחמד, מלבישים את כל הביקורת והתובנות על בני הגונ'גל שיוצאים ממנו, מגלים את העולם המערבי התוסס, בזים לכפר ששם נולדו מאידך, ואכולי געגועים מצד שני...


ביטוי ספרותי מוכר גורס: דרוש אומץ רב לשחוט פרה קדושה. אם כן: כמה אומץ צריך לשחוט רפת שלמה של פרות קדושות?

הספר התגלגל בסביבתי זמן רב, לא ממש טרחתי לקרוא אותו. רצתה ההשגחה העליונה, קרה מה שקרה, ולא נשארה ברירה, והמערוך הונף מעל ראשי ונתבעתי: קרא!
קראתי.
קראתי.
קראתי.

הספר טוב, טוב מאוד. הכתיבה? משובחת. הנושאים? מעניינים! הדמויות? מרתקות! ההומור? מעולה!
ככלל.
כל הדמויות 'חיות' ושוות יחס. כולן. הספורט הלאומי: לקרוא את הדמויות, ולהבין בין השורות את מה שלא יכול להיכתב בין השורות. נסו, זה מהנה.


כל מיני לא נורמלים. כל מיני נורמלים- שחוץ מהם אף אחד לא חושב שהם נורמלים. (אוי, האבסורד המילולי!)

אולי כולנו כאלה? אולי אם יום אחד כולנו נדע את הסודות של הזולת- נהיה בטוחים שאנחנו היחידים שנורמלים בעולם משוגע?

ואם כן, מה אז?

****

שלוש ציטטות לסיום.
1- "אולי הם לא יאמינו גם בדברים אחרים, כן נכונים וכן חשובים"

"אם כן, אז אולי הגיע הזמן לחנך אותם מראש רק לדברים החשובים, או לפחות ללמד אותם להפריד בין הדברים החשובים לשאינם..."

2- "השילוב של הרבה אמונות תפלות עם קצת ידע תורני, יוצר טיפשות שאי אפשר להתמודד איתה"

3- "יש הרבה צבעים בעולם", אמרה ילזבטה, בת חמישים וחמש, מכפר קטן ליד וויוואק. "ואני שכחתי שיש כאלה צבעים. אני שכחתי!!"

לפני 8 שנים•קורא כרוני