הכירו את אמה קוריגן. בחורה צעירה עם אמצעים קטנים ושאיפות גדולות, מתגוררת במרכז לונדון עם שותפות ומנסה להוציא משהו מהעולם הזה שהבטיח לה הרבה הבטחות אבל נוטה לא לקיים.
כמו כן יש לה סודות, והסודות שלה עומדים במרכז הספר.
דוד אבידן כתב שיר שנקרא "מזשיר", כלומר "מה זה שיר", ובו ניסה להגדיר את המונח החמקמק והפואטי שאומר מתי טקסט כתוב הוא שירי ומתי הוא סתם. באופן דומה כדאי לשאול את עצמנו "מזסוד". לכאורה סוד הוא כל מידע שמוסתר מאנשים אחרים, אבל ברור לכולם שלא כל הסודות זהים זה לזה ויש רמות שונות של סודיות. יש למשל דיסקרטיות. אם אני עושה משהו אישי או אינטימי ולא מדברת עליו בציבור, זה לא "סוד" אלא שמירה על פרטיות.
יש גם את נושא הכנות. אם שמרתי מידע לעצמי, נניח קראתי ספר ולא פירסמתי את חוות דעתי עליו זה לא הופך את זה לסוד. יש הרבה דברים שאני עושה בלי לתת להם פירסום, והם לא סודות בשום מובן. לעומת זאת אם חשבתי על הספר משהו אחד ומסיבות שונות בחרתי לפרסם משהו אחר, זה אולי חוסר כנות, אבל זה לא הופך את זה לסודית. חוסר הכנות יכול להיות בעייתי במובנים אחרים, הטעיה, חוסר נאמנות, אולי בגידה, זיוף, שלא לדבר על הסעיף הפלילי האהוב עלי ביותר והוא רישום כוזב במסמכי תאגיד.
לאמה יש חבר, יש לה עבודה ושותפות לעבודה, יש לה שותפות לדירה, יש לה הורים ויש לה גם כאילו-אחות. לכל אחד מהם היא בונה "אמה" קצת אחרת, כזאת שהיא בטוחה שהוא או היא יותר יאהבו. הבעיה מתחילה כשהיא מגלה את כל העמדות הפנים האלה, הקטנות והגדולות לזר גמור. הבעיה ממשיכה כשלמרות כל הסיכויים היא פוגשת שוב את הזר הגמור, ועוד בעבודה, והן מסתבכות הלאה. כי ככה זה קומדיית מצבים, זה הז'אנר.
בקיצור, הבעיה של אמה היא שיש לה המון מסיכות והעמדות פנים. היא מנסה לחיות עולם שלא שלה, והכל בנוי על הזיוף הזה, על מגוון רמאויות קטנות וגדולות באשר למה שהיא אוהבת, מה שהיא עושה, מה שמהנה אותה ומה שלא. לעומת זאת הבעיה של סופי זה איך לכתוב עוד רומן רומנטי מצחיק שמבוסס אישה שמנסה להיות משהו שהיא לא, ועל אביר לבן על סוס עשיר (או להיפך), רומן כזה שיימכר בקלות ואפשר יהיה להפוך לסרט שהוא קומדיית מצבים עוד יותר בקלות. ולכן סופי מתבלבלת בין כל מיני סוגים של מה שהיא קוראת סודות, אבל חלקם הם שמירה על פרטיות, חלקם שקרים לבנים, וחלק מהם באמת סודות.
וכך בדהרה מהכריכה הבאמת יפה לסרט שאולי הוא באמת מצליח, הספר מתבלגן ומתברבר ומתמלא בסצנות מוזרות עם דמויות שקשה להאמין להם, וסופי קינסלה פספסה דיון טוב בשאלה האם אנחנו רוצים עולם שבו כולם באמת סופר כנים זה כלפי זה, ואיך הוא ייראה.

















