ביקורת ספרותית על הבהוב באפלה מאת סטייסי ווילינגהם

---

איך זה מרגיש כשהעולם שלך, העולם המוכר והידוע, זה הבטוח והמגונן קורס עליך ככה ביום בהיר אחד?

איך זה מרגיש כשזה קורה ואת רק נערה בת 12?

איך זה מרגיש, כשזה קורה, ואת, הילדה בת ה-12, מרגישה שאת חלק מתוך תסריט אימים שנכתב ע"י הגורל, ומי שלוהק לתפקיד הראשי, זה של דמות השטן המפלצתי הוא לא יותר מאשר אביך? אותו אב שהיה אב אוהב לקלואי ולאחיה הגדול ממנה בשלוש שנים, קופ. אבא שאהב, אבא שדאג, שהיה מחכה לה בפתח הבית עם ידיים מושטות ופתוחות לרווחה, ידיים המוכנות לקלוט אותה לתוכן, ולעטוף בחיבוק אוהב ומגונן, כאילו הידיים הן חומה הנועדה להגן עליה מכל פגע, לשמור עליה מפני הרוע המחכה מחוץ לאותו חיבוק.

בלו ברידג', עיירה שקטה בלואיזינה. חיים שלווים. עד לקיץ 1999, וזו השנה בה ישתנו חייה של קלואי ושל כל תושבי העיירה. באותו קיץ נעלמו שש נערות, כמעט בנות גילה של קלואי. כשהרוצח הסדרתי נתפס התדהמה היתה גדולה. זה לא היה מישהו שנקרה בדרכו לעיירה המנומנמת משום מקום. זה היה מישהו מתוכם. בעל משפחה נורמטיבי, החי חיים שקטים ומהוגנים. זה היה אביה של קלואי.

הזמן ממשיך בשלו, עשרים שנים עברו. אביה של קלואי בכלא. קלואי עזבה את העיירה בה גדלה, עברה למקום אחר בו יכלה לפתוח דף חדש עד כמה שאפשר. כי בכל זאת, זה לא דבר שאפשר למחוק. זה דבר שלעולם יהיו לו ספיחים אשר ימשיכו ללוות את קלואי ואחיה, וישפיעו על כל צעד שיעשו בחייהם. קלואי חייבת בסביבתה הקרובה מצבור של תרופות פסיכיאטריות המשמשות לה כמעין קביים הנועדו לעזור לה לצעוד במשעול החיים. היום היא ד"ר קלואי דייוויס, פסיכולוגית. היא מאורסת לבחור מצליח האוהב אותה, ולכאורה המשיכה בחייה.

אלא שאז, כמו בחיזיון תעתועים מצמרר, העבר מרים ראשו, ונראה כי ממשיך מהנקודה בה נגמר אז, בזמנו. כמו סרט שהקרנתו הופסקה באחת, ולפתע מתעורר, וממשיך מאותה נקודה בה הפסיק.

עולמה של קלואי מתערער בבת אחת. אם הצליחה להתחיל להרגיש איזושהיא תחושה של ביטחון וודאות, היא מגלה שהווה בו חיה מתחיל להיסדק. עוד שתי נערות נעלמות. קלואי מבינה שיש איזה מסר המופנה אליה. שיש סיפור מאחורי היעלמות שתי הנערות שקשור לעבר, אותו עבר שחשבה כי נגמר והניחה מאחוריה.

על כריכת הספר הקדמית יש כיתוב באותיות אדומות "מבריק באופן יוצא דופן", ועוד סופרלטבים. זה לא באמת דבר שיגרום לי לבחור בספר, אבל הפעם אני חייבת להסכים עם כל מילה. זה אחד מהמותחנים היותר טובים שקראתי. זו לא רק העלילה שהיא מותחת לכשעצמה, זה מבנה הסיפור והטוויסטים המצוינים.

סטייסי ווילינגהם כתבה מותחן פסיכולוגי משובח, שכל מילה במקומה, ולוקחת את הקורא אט אט לאורך הספר, כשהיא בונה את המתח בצורה חכמה וערמומית. היא מתעתעת בקורא בכישרון כמו קוסם זריז ידיים המלהטט בקלפים מול העיניים. כל פעם כשחשבתי שעליתי על משהו, והצלחתי להיכנס לתוך הראש שלה, קיבלתי את הסטירה שכמו באה לומר לי: "אה, זה באמת מה שחשבת? אז לא, ממש לא". ככה עד הסוף המפתיע. מאוד מאוד מפתיע.


לאוהבי מותחנים פסיכולוגיים, למי שאוהב לפתוח את הספר ולא להרפות ממנו, אל תפספסו את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הבהוב באפלה