ביקורת ספרותית על אדונית התבלינים מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני
ספר בסדר

---

אדונית התבלינים הגיעה אלי כמו תיבת נגינה עתיקה שעברה מסעות מטלטלים מארצות עולם שלישי רחוקות ומיושנות. בכל פעם שהתקרבתי לפתוח את התיבה התמלא החדר ניחוחות קסומים של קינמון, קארי, ציפורן, סארי בצבע זהב ומעמד קטורת בצורת ירח מלא הטומן בחובו את ימות השבוע כולם. אולי גם מובייל צבעוני של פילים, ערימת ממתקים מסוכרים, קליפה של זנגביל ואמריקאי עם שרירים. מוזר, נכון?

"בחנות לכל יום יש צבע,ריח. ואם אתם יודעים להקשיב,גם מנגינה."

כשקראתי את הפרק הראשון, גשם של פלפלי צ'ילי חצופים נפלו ארצה והפילו את הלסת שלי יחד איתם. תיבת הנגינה הזו הינה פתח אל עולמות מיסטיים שלאורך כל קריאת הספר אפפה אותי בארומת הידיעה של קיומם. טילו מדברת את כל מה שהמוח המערבי המיושב והכנוע אינו יכול עוד. היא מערבבת חלומות פראיים, עולמות דמיוניים על שודדי ים, איים בודדים, סבתות זקנות שמדליקות מדורות מכוח המחשבה, מעבר בין מימדים בזמן וביקום, לחשים מכשפים, אגדות דיסני, נחשים מסוכנים שבעזרת חוט ומחט תופרים עתידות, קריאה בכף יד, בכוס צ'אי, במבט עיניים, בכתף מתחככת, בפוסטר המפרסם שיעורי קראטה להגנה עצמית.
הבריות כולן קמות לתחיה כשתיבת הנגינה ההודית נפתחת.

"פלפל הצ'ילי, התבלין של יום חמישי האדום, שהוא יום חשבון הנפש. יום שמזמין אותנו להרים את שק קיומנו ולהפכו על כל תכולתו. יום של איבוד עצמי לדעת"

העניין הוא, שעל אף כמה שאני אוהבת ניחוחות פפריקה משכרים שמאבדים את עצמי לדעת, ריקוד הבלרינה כריטואל של חנות תבלינים מסורתית החל לשעמם אותי אחרי זמן מועט מאוד. הספר ליווה אותי כמה חודשים ארוכים בהם הזדחלתי לאיטי בין נחשים ותבלינים, משתוקקת לנקודת מפנה בסיפורה של טילו, הרי היא מאסטרית השומשום האורגני בקליית קסם אישי ייחודית. אני, כנערות הבוגנוויליה המפונקות מסיפורה, מצאתי שעמום מסויים בלפגוש את טילו מבקיעה זרעי קאלו ז'ירה שוב ושוב למען אל כל אלו שסבלו מאמריקה. ואולי היה זה שיעור עבורי בסוג אחר של הרפתקאה, אחת כזו שלא בונה מתח, לא מגיעה לשיא, וגם לא מתפרקת. אחת כזו, כפנינה לבנה, תמצית הצדפה, שמתפתלת לאיטה כמו החיים עצמם. מחשבות חולפות, נפשות נפגשות, לפעמים תופסות, לפעמים מתפספסות.

מה שכן, שמישהו יסביר לריווין שאין דבר כזה גן העדן עלי האדמות, ובטח לא אחד שאפשר לנסוע אליו ברכב כמה שעות מחוץ לאוקלנד. עצבן אותי האמריקאי הזה.

» ביקורות נוספות של לי אור
» ביקורות נוספות על אדונית התבלינים