#
היה לי קצת מוכר אז דיפדפתי וחיפשתי. מסתבר שקראתי את הספר שלפניו, שהיה הראשון בסידרה, ולא טרחתי לכתוב עליו כי הוא בעיקר שיעמם אותי. ובכן הספר הזה – כמעט 600 עמודים(!) אינו משעמם כלל וניכר שהכותבים התאמצו לכתוב סיפור שהוא יותר מסיפור תעלומה ופיענוח רצח. הם נתנו "גוף" לדמויות ועיבו את הסיפור בהתנהגויות של אנשים בשבדיה. התגובה שלהם לחום (הסיפור מתרחש בקיץ) מאלפת במיוחד. הם מזכירים אותו, מזיעים ממנו, מופתעים ממנו, הכל – חוץ מלקחת אותו בחשבון ולעשות משהו (לבוש מתאים, נניח ופעילות בהתאם...)
הסיפור מורכב למדי, כמו שמתאים לכותבים שרגילים להמחיז את הסיפורים שלהם. יש פה דמות של קרימינולוג מבריק, חובב נשים ושונא קשרים רגשיים, שהפך כזה עקב טראומה אותה חווה בעבר (עוד לא פגשתי סיפור מתח שהגיבור בו הוא סתם אדם דוחה וחסר רגישות. כולם חוו טראומת-עבר שהותירה אותם מכורים לאלכוהול, סמים, נשים, התנהגות דוחה או ריגושים אחרים). יש פה דמות של רוצח המונים מהעבר, שיושב בכלא, יחד עם דמות רוצח נוסף, הפועל בהווה. אין צורך להזכיר ששניהם כבעלי טראומת-עבר מכובדת. הפשעים מתוארים בפירוט רב, כמעט כמו בסרט. נראה לי שזה קו אופייני לספרות המתח הסקנדינבית, גם של סופרים שאינם אחראים לסדרות מתח בטלוויזייה.
והסוף? זו נקודת התורפה של הרבה מסופרי המתח. ובכן יורת ורוזנפלדט חילקו בחוכמה את הסוף שלהם לשלושה סופים. האחד – פיתרון התעלומה המרכזית הוא מהיר, צפוי ולא משכנע. השני פיתרון חלק מתעלומה אישית של הדמות המרכזית – משלב סוג של "סוף טוב" עם "חכו, חכו. עוד לא שמעתם הכל". והשלישי פותח מסלול חדש עם דמות חדשה שתאפשר סיפור חדש. סוף טוב הכל טוב וכשמדובר בספר מתח סופים מרובים יקלעו, כנראה, לטעמם של יותר קוראים. יש בזה משהו.


















