מה נאמר על הספר הנפלא הזה? ראשית, שנדירים הם הספרים המצחיקים ובספר הזה צחקתי עד שנחנקתי ממש. שנית, שיש כאן הרבה יותר מצחוק. אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב מגלה יהלומים בביתו ומכאן מתחיל מסע מטורף, משעשע ואמיץ במסדרונות האפורים של העולם הסובייטי. התיאור של הבירוקרטיה הקומוניסטית, חוסר ההיגיון שבה, השחיתות, הפחדנות, ובעיקר מעשי הנוכלות שכולם עסוקים בהם הוא מבריק כלכך - עד שלא תהיה זו הגזמה לקבוע שזוהי הסאטירה הגדולה ביותר שנכתבה על ברית המועצות ועל משטרים טוטאליטרים בכלל. אוסיפ בנדר הנוכל הגאון שחוזר להופעה נוספת גם בספר ההמשך "עגל הזהב" יגרום לכם לצחוק של השתאות למול תעלוליו המטורפים: הרגע שבו הוא מגלם את אמן השח-מט העולמי שמגיע לטורניר ואז פתאום השחקנים מולו מגלים אט-אט, ולתדהמתם הגמורה, שאין לו מושג בשח-מט, השאיר אותי המום. להסיר את הכובע בפני שני המחברים המתגלים כאן בשיאם.

עד לפני כך וכך שנים הכרתי את הרוסים דרך הסרטים האמריקאים, שהקפידו להציג אותם ככבדים וקשים כאבן.ואילו אני גיליתי אצלם הומור עצמי משובח, נעימות ותאבון למזון ולחיים הטובים.

"שנים עשר הכיסאות" מושפע קרוב לודאי מגוגול הגדול, בדומה ל"נפשות מתות" גם כאן יש מסע וחיפוש אחר אותם 12 הכיסאות אך זה נעשה ברחבי ברית המועצות הסובייטית.

הכיסאות האלה שהיו שייכים עם עוד רהיטים מפוארים לאיש האצולה לשעבר וכיום פקיד רישום משרד הפנים אם אפשר לקרוא לזה כך, איפוליט מטבייביץ', "הופרטו" לאחר המהפכה וחולקו בנדיבות לכמה וכמה גורמים. הכל רשום כהלכה.

מתברר שבאחד הכיסאות טמון אוצר - תכשיטיה ויהלומיה של חמותו של איפוליט הנ"ל. כאן חובר אליו נוכל מתוחכם ושרמנטי ומתחיל סיפור מסע והרפתקאות אחרי 12 הכיסאות. בין השניים נוצר קשר מיוחד במינו כשאוסטפ הנוכל מוביל לכל אורך הדרך ללא ספק והופך את כל העסק לעניין אישי, כשאיפוליט איש המעלה הופך להיות השוליה הקטן שלו.

כמו שאמרתי יש כאן השפעה גוגוליינית, ובשונה ממנו אין כאן בניה והתעכבות על דמויות לתפארת, אלא סיפור הרפתקאות נחמד ומצחיק ברחבי ברית המועצות כולל קווקז וגרוזיה.

חמוד ומצחיק ומומלץ.

וואו איזה ספר מצחיק!!!!!
אלמן מזדקן - איפוליט מטבייביץ,יוצא למסע חיפושים אחר אוצר של יהלומים הטמון באחד מ12 כסאות שהיו שייכים לחמותו.על דבר האוצר נודע לאלמן כשהוא יושב ליד מיטת חמותו השנואה בעת גסיסתה. עד מהרה נדבקים אל איפוליט בחיפושיו: נוכל צעיר, יפה תואר וכריזמטי להפליא בשם אוסטפ בנדר שהופך עד מהרה לשותפו מאונס, וכן הכומר המוודא של החמות עליה השלום, שמתחרה אף הוא על מציאת האוצר.
המרוץ אחר היהלומים מתנהל במרחבי רוסיה הסובייטית ומביא את גיבורי הסיפור להרפתקאות שונות ומשונות, תהפוכות גורל ומצבים משונים ומצחיקים עד מאוד.
זהו ספר פולחן מדליק ומצחיק. שני הסופרים: איליה אילף ויבגניי פטרוב שכתבו את הספר בשנת 1927 מצטיירים בעיני כמו שני צעירים שמריצים בדיחות ודחקות אחד עם השני על ספלי בירה ומתפוצצים מצחוק תוך כדי.
זהו ספר שכולו עונג צרוף לכל מי שקורא בו. פשוט הנאה ובידור ללא הפסקה.
למרות שהבדיחות בעיקר מכוונות לרוסים בני זמנם של הסופרים, שמבינים כל סיטקום וכל בדיחה לא רק כפשוטה אלא גם את כל הרמזים החבויים בה, יש בספר גם ביקורת נוקבת על מוסדות הממסד הסובייטי וכן על הרדיפה אחר העושר.

אני ממליצה על הספר בחום רב לכל מי שרוצה למצוא אוצרות ולכל מי שלחמותו יש מערכת ישיבה בת 12 כסאות!

בילדותי זכור לי שראיתי פעם, אולי אפילו פעמיים את הסרט: "שתים עשר הכסאות". הסרט (או שזו היתה סדרה?) בכל אופן היו משעמשים ביותר.
והשאירו עלי רושם, עובדה ש - 40 שנה אחרי, אני עדיין זוכרת את הסרט/סדרה ואת התוכן.
והתוכן הוא: לפני מותה מתוודה גב' אחת בפני חתנה שהיא החביאה יהלומים באחד מ- 12 כסאות פינת האוכל שהיו לה.
מתחיל מרדף משעשע לאחר הכסאות, אשר הגיעו ליעדים שונים,
עד לסוף פיקנטי ומפתיע.
כשגיליתי שיש ספר ועוד בעברית, ברור שרצתי לקראו.

הספר הוא סאטירה חריפה על הנעשה ברוסיה אחרי המהפכה.
מרגישים בסגנון הכתיבה הרוסי - וכאן נקודות זכות למתרגמים אשר העבירו את סגנון הכתיבה המקורי.
הספר די מסובך לקריאה לקורא העברי. השמות הרוסיים הארוכים מסרבלים,
סגנון כתיבה שצריך לאהוב.
לדעתי בסאטירה כמו גם בכתיבה מינון בהומור מאד חשוב.
הומור במנון נכון - משעשע ומצחיק, אך אותו ההומור שחוזר וחוזר על עצמו כל הזמן, הופך למתיש ומשעמם.
וכאן הוא אכן מתיש ומשעמם.
לאחר קריאה של כ- 100 עמודים לערך, דילגתי לפרק הסיום.
ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

באם אתם קוראים את הספר בשפת המקור? - יתכן ותהינו.
באם לא? - אז וותרו!

השנה 1927, המקום -עיירה הסובייטית N בפלך סטארגורוד.

אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב, לשעבר ראש אצולת הפלך וכיום פקיד בלשכה למרשם אוכלוסין, שומע מחמותו, השוכבת על ערש דווי, כי תפרה לתוך כרית המושב של כסא את אוצר היהלומים שלה. הכסא הינו אחד משנים עשר הכיסאות, שהרכיבו את מערכת הישיבה הסלונית בחווילתו שלפני המהפכה. הוא עוזב הכול ומתחיל במרדף וחיפוש אחר הכיסאות שהוחרמו ע"י השלטון הסובייטי.

החמות, לפני מותה, התוודתה גם בפני הכומר על האוצר וגם הוא נוטש הכול ויוצא לחפש את הכסאות.

למסע החיפוש מצטרף אוסטפ בנדר- דמות הנוכל הקלאסי: מלא תושייה, חוצפה ורעיונות, שמצליח למצוא פתרונות לכל מצב.

סיפור הרפתקאות משעשע. בשנינות ובחידודי לשון והומור אנחנו נחשפים למצבים גרוטסקיים ותהפוכות, למגוון של דמויות ססגוניות, לפולקלור, לאידיאולוגיה סובייטית ולהווי תרבותי של סוף העשור הראשון למהפכה - השנים הראשונות של הקומוניזם, כשרוסייה הסובייטית ענקית ונחשלת, בתהליך התאוששות מההרס ומלחמת האזרחים, כשהמשטר הקודם לא נמחק כליל והחדש עדיין לא התחזק.

באווירה זו יצא הספר שהפך עם הוצאתו ל"ספר פולחן", שהוגדר כאחד מפסגות הסאטירה של הספרות הרוסית במאה ה- 20.

קרוב לשמונים שנה חלפו מאז פורסם הספר ששרד את השלטון הסובייטי, ונמצא כיום בדיוק באותה נקודה - השלטון הסובייטי נעלם והשלטון החדש עדיין לא התגבש והתחזק.

והספר מתחיל כך :


"בעיר המחוז N היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמָה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות. לאמיתו של דבר, הבריות בעיר המחוז N נולדו, התגלחו ומתו לעתים רחוקות למדי.(..) בתי המלאכה לצורכי לוויות היו אמנם רבים, אך מספר הלקוחות היה צנוע. (...)האנשים בעיר N היו מתים לעתים רחוקות, ואיפוליט מטבייביץ' היטיב לדעת זאת יותר מכל אדם אחר, מפני שעבד בלשכה למרשם אוכלוסין, והיה ממונה בה על המדור לרישום מקרי המוות והנישואין. "

ציטוט לדוגמא סטירית על החיים הסוביטיים - המזרון - משאת נפשם של האזרחים:


"אדם בלא מזרן הוא אדם עלוב. הוא אינו קיים. אינו משלם מסים, אין לו אשה, מכריו אינם מלווים לו כסף 'עד סוף השבוע', נהגי המוניות משלחים בעקבותיו מלים פוגעות, נערות מלגלגות עליו: הן אינן אוהבות אידיאליסטים (...) המזרן אינו יודע שובעה. הוא תובע קורבנות. בלילות הוא מפיק צליל של כדור מנתר. הוא זקוק לכוננית. הוא זקוק לשולחן עם רגליים מטופשות. בנקישת קפיצים הוא תובע וילונות, פרגודים וכלי מטבח".

ספר מהנה ומצחיק


מומלץ מאוד.

בלתי אפשרי לקריאה בעברית. הספר נחשב לקלאסיקה רוסית מרתקת. כתיבתו מושטתת על מצע ההיסטוריה, התרבות והשפה הרוסית. לכן, התרגום לעברית עמוס בהערות המתרגם שלעיתים ממלאות גם חצי מנפח העמוד. קריאת הספר בעברית מתישה ומלווה בתחושה תמידית של החמצה.

הספר הכי מצחיק, שנון ומעניין שקראתי!
(קראתי אותו בשפת המקור ואני לא יכולה להעיד על איכות התרגום)
לא לוותר!