כתבתי פעם על תסכ"ת שזה ראשי תיבות שאני המצאתי בעצמי והפירוש שלהן זה תסמונת הסופר הכותב על תסמונת. אני מתארת לעצמי שזה מתחיל ככה: יושב לו סופר באירוע חברתי כלשהו, מצומצם או גדול, מנהל שיחה קטנה, הלא היא סמול טוק עם אנשים סביבו תוך שהוא מוטרד קשות מהספר הבא שהוא צריך לכתוב. כבר יש לו עלילה, אבל היא די סתמית, וחסר איזה תבלין מפולפל כדי שיהיה משהו שמקדם אותה מצד אחד ומייצר עניין לקורא מצד שני ואם יש גם צד שלישי שמאפשר כתבות יחסי ציבור בעיתון, מה טוב. והנה תוך כדי שיחה בן שיחו או בת שיחו אומרים משהו מעניין על אדם שלישי כלשהו, או עדיף על הילד שלו, שיש לו מגוון התנהגויות מוזרות ולאחרונה אובחן כנושא תסמונת XYZ שמסתבר שהיא הסיבה לכל הבעיות וההתנהגויות המוזרות. כמובן, אין צורך שהמידע יגיע תוך כדי שיחה, הוא יכול לעלות תוך שיטוט אקראי או מכוון באינטרנט. העיקרון הוא שיש משהו שנראה לסופר מעניין בתסמונת כטריגר לקידום העלילה הלא חזקה שלו, שהוא לא מכיר אדם כזה באופן אישי, ושהוא עושה תחקיר שטחי למדי לפני שהוא מסתער על הכתיבה.
כתת סוגה של תסכ"ת ישנו את הסופר שהגיבור שלו הוא אוטיסט. יש לי רשימה כזאת כאן באתר והיא מונה 14 ספרים עד כה, החל בספר שכנראה התחיל את הטרנד ונקרא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ושהגיבור שלו חוקר תעלומת הריגה של כלב תוך שהוא מגלה שאמא שלו לא באמת מתה למרות שזה מה שאבא שלו אמר, והוא עושה נסיעה הירואית אליה תוך שהוא מלכלך את המכנסיים שלו, נבהל מתחנת הרכבת ומתקשה ליצור קשר עם הסביבה.
אני לא יודעת להגיד אם "החדרנית" שייך לתת הסוגה הזאת. מולי גריי אינה מוגדרת בספר כאוטיסטית, ומצד שני גם דון טילמן בספר פרוייקט רוזי לא מוגדר במפורש ככזה עד הספר השלישי בסדרה. נכתב שהכישורים החברתיים שלה לקויים, שהיא מפרשת לא נכון כוונות של אחרים, ואין לה הרבה חברים. קחו את זה לאן שתרצו. כמו כן היא אובססיבית לענייני ניקיון וסדר ועובדת בצורה מדוייקת עד כדי רובוטיות, מה שמאפשר לה להתפרנס, אם כי בדוחק, כחדרנית בבית מלון. יום אחד במהלך ניקיון שגרתי באחת הסוויטות היא מגלה אורח במלון מת. לאורח, אגב, קוראים מר בלאק. על אף שמה האפור, מולי רואה את העולם בשחור לבן, והיא מנסה לסדר את הבלגן שגרם המוות. תוך כדי כך היא מזיזה כמה גבינות לכמה אנשים שהיה להם נוח מאוד שיהיה מלון גדול שמנוהל ברשלנות ואפשר לנצל כל מיני מרווחים בין המסדרונות למטבח ולמכבסה כדי להלבין כל מיני עוולות. ברגישות של פיל בחנות חרסינה מולי נכנסת בכל אלה, ואף על פי שהמשטרה חושדת בה ואף עוצרת אותה, היא מצליחה לפתור את תעלומת מותו של בלאק ואף לרכוש כמה חברים בדרך.
כלומר אני לא יודעת אם מולי אכן פתרה את התעלומה, כי נטשתי את הספר באמצע הדרך. הוא עיצבן אותי כי הוא כולו בנוי על דמותה של מולי ועל המגבלות שלה, אבל כתוב בגוף ראשון ומלא מודעות עצמית וסתירות בין הדרך שבה המידע נמסר לקורא ובין אופי המידע הזה, או ליתר דיוק המגבלות של הדוברת. היא לא אמורה להיות מאוד מודעת לאחרים ולמה שאחרים רוצים לשמוע, כי היא לא יודעת לקרוא אחרים. זה בדיוק מה שאמור לקדם את העלילה כאן. נראה שהכותבת עצרה באמצע הדרך בין לשמוע על לקויות חברתיות ובין לעשות את התחקיר הדרוש ולבין איך זה אמור להישמע בגוף ראשון. אם נחזור למקרה המוזר של הכלב - זה ספר מוזר, כי כריסטופר הדובר נוטה לפיתולי עלילה לא קשורים תוך כדי סיפור, נכנס לפרטי פרטים מלאים ולא רלוונטיים תוך כדי שהוא מתאר משהו שקרה ובאופן כללי התחושה בקריאה היא אוטיסטית למדי, לא כי אמרו לנו שהוא אוטיסט, אלא כי זה מה שעולה מהדרך שבה הסיפור מסופר.
אז זהו, בתחושה שלי קלישאתי ושטחי, וניתן לוויתור
