ביקורת ספרותית על ברכה מאת רונית פיינגולד

---

השנה היא 1947. זוג צעיר עושה דרכו מקיבוץ גניגר אל בית חולים העמק בעפולה. הזוג, מרים וחנן, שבעוד כמה שעות יהפכו להורים, הם בעצמם עדיין נערים. מניין שנותיהם עדיין נספר בעשרות שנים. הם הגיעו לקיבוץ לאחר שברחו מהשואה אל מקום בו חשבו שימצאו את השקט והשלווה ויבנו להם חיים חדשים.
אחרי לידה קשה נולדת לזוג תינוקת.

"הם יקראו לה ברכה. לא על שם אף אחד. רק ברכה. היא תביא להם ברכה, ואחריה יבואו עוד ברכות. היא תפתח דף חדש בחייהם, היא תגדל לעולם אחר. עולם של אור." (עמ' 77)

נסיונותיה של מרים להניק לא עלו יפה, ולאחר יומיים הפסיקו להביא ליולדת את התינוקת. מרים וחנן, שהעברית בפיהם היתה כמו חצץ גרוס, ומשברי המילים ניסו לחבר משפטים בשפה שהיתה זרה להם, במדינה חדשה שגם את אורחותיה לא הכירו, לא ידעו אפילו מה או איך לשאול, עד שכעבור כמה ימים הודיעו להם בלקוניות שהתינוקת מתה.

היתה ולא עוד.

מדהימה הקלות בה תינוקות נעלמו, מבלי שאף אחד ייתן את הדין על כך. ובעיקר כשמדובר באוכלוסיות מוחלשות.
היום, כשיש שקיפות בכל תחום, סיפור היעלמותם של התינוקות נשמע כמו סיפור בדיוני. אבל למרבה הזוועה זה חתיכת סיפור שממשיך לפעום ולדמם.

נובמבר 2019, ונציה. הבינאלה. החורף בו ונציה עלתה על גדותיה. הסופרת מבקרת בביתן ישראלי, ובוחרת לצפות במיצג אודות פרשת ילדי תימן החטופים.

הסרט מטלטל אותה, ומעיר שדים רדומים אודות הסיפור המשפחתי אודות אחותה ברכה. אותה אחות שנעלמה עשרות שנים קודם, ולא נודע מה עלה בגורלה. הוריה השאירו לאחר מותם תיקייה הנושאת את השם ברכה. מעין צוואה הגוזרת על הסופרת להמשיך את החיפוש. לחקור את העובדות. ואולי לקבל תשובות.


הספר שהוא בעצם ספרון, דקיק וקטן, כתוב מאוד בתמציתיות, אין בו עודף מלל, ולא עודף רגשנות, אבל עצם היותו סוג של ממואר עושה את ההבדל. ובכל זאת העצב עולה ממנו עם כל דף שמתהפך. העצב, השאלות שנותרו פתוחות, האובדן והייאוש, ושוב - הקלות הבלתי נסבלת הזו על איך דבר כזה בכלל יכול לקרות.


כריכת הספר מעניינת ויש בה מסתורין, ממש כמו הסיפור עצמו שרב הנסתר על הגלוי.

מסמך אנושי מרגש ועצוב.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על ברכה