ביקורת ספרותית על ברכה מאת רונית פיינגולד

---

ברכה. רונית פיינגולד. הוצאת שתיים. אפריל 22. 124 עמודים

נובמבר 2019, הסופרת וחברותייה מבקרות בבינאלה שבונציה. העיר חובה הצפה של מי גשמים שהם אנלוגיה להצפה הרגשית שעוברת על פיינגולד.

ואחת הדרכים להסתתר מפני ההצפה היא להכנס למיצג בבינאלה של אומנית ישראלית- איה בן רון, "בית החולים X" "מה שחשוב זה לא מה שהיה, אלא ההווה. ובהווה בני אדם מסתובבים מרוסקים"- וכך מתארת האומנית את המייצג.

החוויה הזו משאירה את פיינגולד פעורת פה ומחזירה אותו באחת לסיפור המשפחה שלה הקשור לפרשת "ילדי תימן" פרשה שמפעם לפעם עולה לסדר היום הציבורי.

רונית פיינגולד מביאה את הסיפור של הוריה שהבת שנולדה להם נפטרה לאחר כמה ימים, והם עד יומם האחרון לא הצליחו לדעת באמת מה עלה בגורלה. הם השאירו אחריהם תיקיית "ברכה" זה השם שהעניקו לביתם הבכורה. "ברכה" הם קיוו שתעניק להם חיים חדשים במדינה שאך נולדה.

ההורים לא הצליחו להתחקות אחרי הרשומות של ברכה. האם היא נפטרה או אולי נחטפה ואולי בעצם המוסדות בישראל העלימו מהם את זה שהיא נמסרה לאימוץ. בעקבות המיצג, משנסת רונית מותנים ומחליטה לדעת את האמת - מה קרה לאחותה הבכורה.

את הספר קראתי יומיים לפני יום השואה 2022. ושוב עלו וצפו מחשבות על אותם אודי מוצלים מתופת. כאשר הם מגיעים למדינת ישראל והם צריכים בין לילה להיות "צברים" מחוספסים ולהתאים את עצמם לקודים התרבותיים של בני הקיבוץ. ככל שנוקפות השנים, אני מבינה עד כמה אינני יכולה לעלות על מחשבתי את הפער הבלתי הגיוני בין משפחה שהגיעה מקרקוב ומגיעה לקיבוץ גניגר ואיננה מבינה את השפה המדוברת והשפה החברתית.

עמוד 50 "בבית קראו לי מתילדה, אבל הפקיד אמר שמעכשיו אני מרים"- במחי משפט על העולים החדשים ליצר לעצמם זהות.

ולספר עצמו ולהתרשמות שלי.

הספר בפורמט קטנטן. 124 עמודים. שאם הם היו בפורמט רגיל זה היה בערך 30 עמודים בלבד. מה שגורם לי לחשוב – שלא בטוחה שהפורמט של ספר הוא נכון (בטח אם המחיר הקטלוגי שלו הוא 72 ש"ח).

נראה שהנושא "בוער" בסופרת אך לא בטוחה שיש בו תובנות עמוקות או נקודת מבט שלא הכרתי עד היום.

בסה"כ הספר הוא בסדר. לא מעבר לזה.

החלק המקסים והמיוחד הוא הציור שעל הכריכה ש"חקרתי" קצת וגיליתי שאת הציור ציירה אחותה של הסופרת. ציור נפלא ביותר.

» ביקורות נוספות של מירי דליצקי
» ביקורות נוספות על ברכה