את רוצה לבוא לקפה ומאפה או למסעדה לשלוש מנות?

לעיתים התשובה תהיה קפה ומאפה ולעיתים מסעדה.

ומי שרוצה משהו קליל וחביב, שיקרא את הספר "נערי האוצר".

קליל- כתבתי ואולי קצת יותר מעמיק. בעיקר ישראלי שורשי מאוד. ולפי הספרים אפשר גם לזהות את שכבת הגיל של עוזרד, את בית הגידול שלו- קיבוץ, את החוויות שלו מהדמויות בקיבוץ ומחוצה לו.

אני פחות אדם של ספרי סיפורים. אוהבת עלילה של התחלה אמצע וסוף (אמרנו כבר ארוחה של שלוש מנות), ומכיוון שאהבתי את הספרים הקודמים של עוזרד נתתי גם לספר הזה הזדמנות.

9 סיפורים יש בספר. מן הסתם חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. כל סיפור בפני עצמו משקף חוויות של ילד מהתנועה הקיבוצית. לדוגמא הסיפור חצילים של דודה חיהלה, מספר על מפגש בין ילדים שגדלים בקיבוץ לבין משפחה דתית מירושלים בישראל של שנות ה-60. מפגש מרתק.

סיפורים מסוימים מתייחסים למשבר גיל וזהות (סיפור מספר 1- נערי האוצר שזה גם שמו של הספר) וסיפור מספר 5 האנטנה. אלה סיפורים מלנכוליים משהו. כי ככה החיים כשמתבגרים שלא נאמר מזדקנים.

אברהם ג. סיפור מספר 2, הוא הסיפור ששבה את ליבי יותר מכל שאר הסיפורים. קצר. ממוקד. ישראלי. ונכנס ללב ולנשמה.

אז כמו שאמרתי, לכו לשתות קפה ולקרוא את הספר נערי האוצר.

נ.ב האיור על הכריכה- מיכאל קובנר קיבוץ גלאון. מיוחד ומתאים.

אשת הרב ואשת הבישוף. ד"ר חיותה דויטש וד"ר דוד יעקבסון. 316 עמודים. ידיעות ספרים

מרץ 2020. קורונה- מגפה עולמית. מצב שהעת המודרנית לא הכירה. הכל שונה ומשונה ביותר. ומי היה מדמיין שכעבור כמה שנים התקופה תהפוך לרקע בספר, שמוכיח לנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה
ואלה שני הצירים שבהם נעה העלילה של הספר המיוחד והמרתק הזה.
המאה ה-14 באירופה ובעיקר ובספרד, המאה ה-21 בירושלים, המבורג ובורגוס.
בכל קריאה של ספר אני מקדישה יחס מיוחד ל"תודות ולמאחורי הקלעים של הספר". ובמקרה הזה, היוזמה של כתיבת הספר הייתה של ד"ר דוד יעקבסון שפנה לשכנתנו ד"ר חיותה דויטש והביא בפניה את סיפור חייה המדהים של יואנה הלוי, אשתו של שלמה הלוי, שחייה עברו טלטלה רצינית כאשר החליט בעלה, הרב של העיר בורגוס והאדם העשיר ביותר בממלכה להתנצר.
יואנה סרבה להתנצר ונשארה נאמנה ליהדות על אף המחיר המשפחתי והאישי שהיא שילמה לאורך כל הדרך.
ד"ר יעקבסון לא יכול היה להשאר אדיש לסיפור ופנה לחיותה דויטש וביקש שתביא את סיפורה של יואנה הלוי לקורא הישראלי/יהודי. דויטש נאלצה להשיב בשלילה. היא הייתה עסוקה מאוד. ואז הגיעה הקורונה. סגרים. נתק חברתי. והוראות שהשאירו את כולנו בבית. וכאן נפתח חלון הזדמנויות נפלא שגרם ליעקבסון ודויטש להתחקות אחרי התקופה, הדמויות, ולבנות עלילה שמאפשרת לנו ללמוד על נשים פרצות דרך מהמאה ה-14.
לוקח זמן להסתגל למבנה הסיפור.
2020 ירושלים- רות הגיבורה הראשית בזמן המודרני, סועדת את בעלה שמחה שהגיל נותן בו את אותותיו. רות מחליטה שלמרות הקשיים בטיפול בבעלה היא רוצה להתעמק בסיפורה של יואנה, מחפשת באמצעות האינטרנט אנשים שיסיעו לה במהלך הזה. ואז היא פוגשת את רפי ומתחילה להתכתב איתו. רפי מגלה בקיאות וידע בחיי הקהילה היהודית אשר בספרד.
והקורא צריך לדלג בין המאה ה-14, למאה ה-21, להתכתבות הסודית בין רותי ורפי. ורק לאחר כמה עשרות עמודים, התמונה מתחילה להתבהר והמתח גובר. מיהו רפי, מה האינטרס שלו לסייע לרות, ובמקביל יש קפיצות בציר הזמן לחייה של יואנה הלוי שבתחילת הדרך נראים מבטיחים ביותר ולפתע מקבלים תפנית מפתיעה וקשה.
"ומאז נפרדו התודעה שלה מפוצלת לשניים- בחלק אחר היא עם עצמה מול שברי הבית והנפשף ובחלק אחר היא איתם, עם שלמה והילדים". עמוד 147. איזה אומץ מגלה יואנה בהחלטתה לא להצטרף לבעלה כשהוא מחליט לעזוב את היהדות.
הספר חושף חלקים היסטוריים מרתקים, ואני מוצאת לנכון לציין שדויטש מנסה להסביר את המהלך של שלמה להתנצר בצורה מכובדת ומנומקת ולא רואה בו כמישהו שיצא לשמד או שישבו עליו שבעה.
כדי להביא סיפור מהמאה ה-14 נדרש תחקיר מקיף וחובק עולם. והאופן שבו התחקיר שזור בעלילה מוסיף לספר רובד נוסף.
כדי להימנע מספוילרים לא ארחיב אודות רפי, הדמות המסתורית שמסייעת לרות בתחקיר. רק אציין שמערכת היחסים של רות ורפי, סיפור חייו של רפי, מהווים מימד משמעותי בספר.
"גברים חושבים תאוריה, נשים חושבות מערכת יחסים" עמוד 197.
לכל מי שחושב שעידן הפמיניזם החל רק במאתיים השנים האחרונות וכל מי שמתעניין בהיסטוריה ובמסע אל הנפש – אני ממליצה בחום לקרוא את הספר
הערה לגבי הכריכה: אפשר היו למצוא איור או תמונה שמייצגים ביתר עוצמה את הדמויות.

עד שאיינשטיין בא. שרה אהרוני. 493 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים
לפני כמה חודשים השתתפתי במפגש ספרותי. הסופרת שרה אהרוני הייתה חלק מהמשתתפים. אישה צנועה, ידענית, דוברת עברית רהוטה ונעימה לסביבה. היא סיפרה שעומד לצאת ספר שהיא עומלת עליו אודות איינשטיין.
התרשמתי ממנה מאוד. לאחר שסיימתי את הספר, ההערכה אליה גברה מאוד.
זו סופרת. התחקיר לקראת הספר היה מעמיק ויסודי. האופן שבו אהרוני שילבה בין הדמות האייקונית לבין חייו הפרטיים של איינשטיין הינה מלאכת מחשבת. והעברית- נהדרת.
אחד הדברים שהרשימו אותי עד מאוד שכאשר הופיע איינשטיין בארה"ב, הגיעו לשמוע אותו קרוב ל-10,000 איש. סוג של ידוען ומשפיען של שנות ה-40 במאה הקודמת.
הביוגרפיה של איינשטיין ידעה טלטלות רבות. נדודים ברחבי אירופה. רומנים גלויים ונסתרים עם נשים. מערכות יחסים עם ילדיו, אחותו ושאר בני המשפחה שלו שלא ממש הצטיינו בגילויי האהבה. פוליטיקה פנימית של אקדמאים. התקרבות לדת והתרחקות ממנה. דואליות עם הרעיון הציוני ומעבר מיבשת ליבשת.
איינשטיין שילב בין לימודי פיזיקה ואהבת המוסיקה בצורה נפלאה ביותר. שילוב זה מלווה אותו לאורך כל חייו ומסביר היטב את הקשר בין גאון בפיזיקה למוסיקאי מחונן.
בספר יש פירוט של התגליות והסברים מפורטים על התיאוריות שהביאו את איינשטיין לקבלת פרס נובל (וגם זה אחרי הרבה מאבקים פנימיים). אני מודה שהחלקים האלה היו מתישים לפרקים, אך חיוניים כדי להבין את הגאוניות של האיש.
מערכות היחסים שלו עם אשתו הראשונה והשנייה, עם הילדים שלו- מעמידות את האיש באופן לא מחמיא במיוחד. אהרוני לא עושה לו הנחות וטוב שכך.
את אישתו הראשונה הוא נטש בצורה מכוערת. וזו אישה שילדה לו בת בכורה שאיינשטיין אף פעם לא ראה. (לא ברור אם היא נפטרה ממחלה או נמסרה לאימוץ). גם עם הבנים שלו הוא ניהל מערכת יחסים ספרטנית ביותר. וכמו גאונים רבים- הוא העמיד את עצמו במרכז והסביבה שלו פחות עניינה אותו.
גם לשאר הנשים בחייו הוא לא ממש נשאר נאמן למרות שהן העריצו אותו.
איינשטיין ביקר פעם אחת בישראל בשנת 1923 והיחס שלו לרעיון הציוני ידע עליות ומורדות, למרות שברבות השנים הוריש את כל נכסיו לאוניברסיטה העברית אשר על הר הצופים.
השפה שבה כתוב הספר משתדלת להתאים את עצמה לתקופה למעט כמה מקומות שבהם משתמשת הסופרת בסלנג שנראה פחות מתאים. לדוגמא:
עמוד 466 "אני מבין שאתה דואג שהנאצים לא יפוצצו לנו את הצורה" השימוש במילה יפוצצו פחות מתאים.
אהבתי מאוד את הספר. את ההשקעה בתחקיר, השילוב בין הפן המדעי לפן האישי, היכולת להציג את איינשטיין עם כל המגרעות שלו (שהיו רבות מאוד), והבחירה של אהרוני להביא את תולדות חייו של האיש בצורה שתהיה קריאה מאוד. ואת האפשרות להכיר מקרוב דמות אייקונית כאיינשטיין.
איינשטיין ידוע בהרבה ציטוטים ואמירות שלו. ואני בוחרת לסיים את הסקירה בציטוט משעשע למדי (מתוך מכתב של איינשטיין לבנו הנס):
"שאלת במכתבך מדוע אני מכנה את עצמי זקן. ובכן, בני, יש בידי סימני היכר מובהקים. בצעירותי נהגתי לבקר עשר פעמים אצל הספר ופעם אחת אצל הרופא, והנה התהפכו היוצרות, את הספר אני פוקד פעם אחת ואת הרופא עשר פעמים." עמוד 455.

תיק בלוגה. מישקה בן דוד. 311 עמודים. הוצאת תכלת.
יום כיפור. שקט. שובתים מכל מלאכה. ואני "מבלה" עם אמנון וכרמל זגזורי ושאר אנשי ה"משרד" (השם העממי למוסד).
מה אומר ומה אגיד- ספר שנופל לכל הקלישאות האפשריות של ספר ריגול.
החל מהצילום על העטיפה, דרך השם, עבור בדמויות, התפתחות העלילה, אפיזודות סקס, הדיאלוגים, הסיום וכדומה.
כמקובל בספרים מהז'אנר הזה- אמנון זגזורי איש המוסד הוא גרוש. אשתו לא יכלה לשאת את זה שהוא מעדיף את טובת המדינה על טובתה וטובת הילדים.
אחד הילדים- כרמל זגזורי עוזב את ישראל ועובר לחיות בבאקו עם בת זוגו. החלק שעניין אותי בספר הוא התיאור של באקו והיווה עבורי מסלול אם וכאשר אחליט לבקר בבאקו.
מערכת היחסים בין האב ובנו, גם היא סטראוטיפית עד מאוד. האב מביע חרטה על כך שלא היה נוכח בשנות הילדות של כרמל ואחיו, כרמל עם חלוף השנים רוצה לזכות בהכרה של האב ובאופן מסוים ממשיך במורשת הקרב של האב.
"זה לא פחות וזה לא יותר. זו סקאלה אחרת. ואני שמח שהבחירות שלך בחיים הן אחרות. אבל גם להן יש מחיר כבד. אתה הקרבת את המדינה עבור האהבה. אני עשיתי ההפך. שנינו לא רצינו שזה יהיה כך. שנינו לא ידענו שזה יהיה כך. אני אולי הייתי נוהג אחרת לו ידעתי את התוצאות מראש. אצלך אולי נצליח להסדיר את הדברים. אני לא יודע" דיאלוג בין אמנון וכרמל עמוד 76.
האיום האירני, הקשרים של ישראל עם כל המדינות, מערכת היחסים בין המוסד לרוה"מ- כל זה הופיע בעשרות ספרי ריגול שקראתי עד היום.
בעמוד התודות שבסיום הספר כותב מישקה בן דוד שזה ספר הריגול האחרון שלו. ייתכן שהרגשת המיצוי היא גם שלו.
מישקה בן דוד יודע לכתוב וכאשר הוא יוציא ספר נוסף, אסתקרן ואקרא.

שום דבר אינו שחור. קלר ברסט. מצרפתית- רמה אילון. 213 עמודים. הוצאת כתר.
סיפור חייה של פרידה קאלו.
הביוגרפיה של פרידה קאלו מוכרת לי היטב. משהו בדמותה ובציורים שלה, גרם לי להתחקות אחרי תולדות חייה. שמעתי הרצאות, קראתי ספרים, צפיתי בסרטים, ולמרות זאת- החלטתי לקרוא את הספר הזו ולו בגלל השם שלו והציור על הכריכה.
פרידה קאלו הייתה "טיפוס טיפוס" מה שמכנים.
כמה עובדות:
בילדותה נפגעה קאלו ממחלת הפוליו, שהותירה אותה נכה. בגיל 18 נפגעה קשה בתאונת דרכים, כשחשמלית התנגשה באוטובוס שבו נסעה. אחרי התאונה הייתה מרותקת למיטתה במשך חודשים ארוכים וסבלה מנכות כל חייה. נכותה התבטאה בתקופות חוזרות ונשנות של מגבלות תנועה קשות ובכאבים כרוניים. קאלו נותחה פעמים רבות בניסיון לשפר את מצבה, חלק מן הניתוחים הצליחו, אך גרמו לה לכאבים קשים. מעט לפני מותה נכרתה רגלה. ניסיונותיה להיכנס להיריון לא צלחו, והיא מתעדת את הלידה שלא חוותה לפחות באחד מציוריה. פרשנות מאוחרת יותר מייחסת לה בחירה שלא ללדת ילדים, על מנת שלא לאבד את בעלה, דייגו ריברה.
חייה עם דייגו ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו יצריים מאוד, עתירי עליות ומורדות ומלאי בגידות הדדיות. קאלו התבטאה לגביהם: "שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה". בשנות נישואיהם בגד בה ריברה בגלוי, חי במקביל עם נשים נוספות ואף נולדו לו מהן ילדים. קאלו ניהלה אף היא רומנים, הן עם גברים והן עם נשים. השניים התגרשו בשנת 1939 לאחר 13 שנות נישואים, למרות שעדיין אהבו זה את זה, ושמרו על סוג של ידידות.
פרידה קאלו נפטרה בשנת 1954, כשהיא בת 47 בלבד. לאחר מותה, הפכה ממשלת מקסיקו את הבית שבו נולדה, גדלה ומתה למוזיאון על שמה.
ונחזור לספר שמחולק לכמה וכמה שערים על פי צבעים
כחול, אדום וצהוב. בכל שער הצבעים מקבלים תתי צבעים למשל כחול מצרי, אדום כרמן, צהוב סהר ועוד. זו חלוקה מקורית ומעניינת.
הסופרת מחליטה לתאר את חייה של פרידה קאלו בהתאם לצבעים וקצת באופן כרונולוגי. מערכת עמודים 186-187 דיאלוג בין קאלו לדייגו ריברה. עוצמתי ומשקף את עיקר חייה הקשים של קאלו.
"מה אתה רוצה? אני לא כמוך, דייגו. ניסיתי. אבל אני לא כמוך. אין לי שום רצון להיות מפורסמת. לא אכפת לי מהזירה, לא אכפתי לי מהקוקטיילים קפוצי התחת של הבורגנים, ואני לא בונה לעצמי קריירה. אני לא נלחמת, דייגו? חצי מהחיים שלי אני מעבירה בבתי חולים. שם חותכים אותי כאילו הייתי נתח בשר על שולחן קצבים! אני לא חולה, אני שבורה! בפריז הייתי בטוחה שאני הולכת למות, כואב לי בכל מקום. כואב לי כל הזמן. אני לא מצליחה לדמיין איך זה להרגיש כאב בגב, בידיים, ברגליים, בבטן, אין לי כפות רגליים, יש לי פרסות! כרתו לי את הבהונות, אני צולעת. בקברטים אני יכולה רק להסתכל איך האחרים רוקדים. כבר הפסקתי לספור כמה הפלות עברתי. ארבע, חמש או שש? ואתה אומר לי שאני לא נלחמת? אני חיה איתך כבר עשר שנים, ואתה מעז להגיד לי שאני לא נלחמת!"
"אז עכשיו מי אמור תוכלי סוף סוף לנוח"
"למה?"
"אני רוצה להתגרש"

היחסים של קאלו עם דייגו ריברה ובעיקר עם עצמה והקשיים שלה- הם הציר המרכזי של הספר.
הנקמה היחידה שהגיעה מאוחר מדי שלאחר מותה קאלו הפכה להיות הרבה יותר מפורסמת מרייברה.
הפרק "אדום פרי הדר" עמודים 78-84 שמתאר את ההפלה שעברה קאלו- פרק עוצמתי ומטלטל ביותר.
הפרק אודות דורותיה הייל, צהוב סהר, עמודים 166-169, אשת חברה אמריקאית של שנות ה- 30 במאה הקודמת, חושף עד כמה קאלו הייתה רגישה ומושפעת מהסביבה ועד כמה לזוהר יש צדדים אפלים. לפוסט אני מצרפת את הציור של קאלו על סיום חייה של דורותיה הייל.
ספר קצר, ממוקד ומעניק זווית קצת שונה על חייה של קאלו. ממליצה

כשהמוזיקה נגמרת. תומר ורשה. ספרי ניב. 349 עמודים.

כמו רבים וטובים, גם אני הכנתי ערמה מכובדת של ספרים לחגי תשרי בכלל וליום הכיפורים בפרט.
ושלשום החלטתי להציץ בדפים הראשונים של הספר, ואתמול בערב מצאתי את עצמי- מסיימת אותו.

הפעם אתחיל במה שכתוב על הכריכה של הספר:
כאשר פרופסור רומן אנדרסון מוזמן לבלות סוף שבוע במלון בחברת כוכבים הוליוודיים, הוא מרגיש על גג העולם. מפגש עם צעירה בשם איימי רוג'רס, המאשימה אותו באונס, הופך את עולמו. בזמן שהראיות נגדו נערמות, אנדרסון מגייס לעזרתו בלש בדימוס, המתגורר במלון עם בנו בן ה-17.
האם רוג'רס מעלילה עליו? מה הסיבה לכך? ואיך זה קשור להתאבדותה של בחורה צעירה במוסד פסיכיאטרי שנה קודם לכן?
בספר ביכורים רוקם תומר ורשה עלילת מתח בלשית העוסקת באחד הנושאים החמים ביותר כיום, המאבק באלימות המינית. ספר מעורר מחשבה על מציאות מורכבת ומטרידה ועל היחסים החמקמקים שבין מוסר וחוק, צדק ואמת, נקמה וחסד וגברים ונשים בעידן ה-metoo.
המחבר, עורך דין לזכויות אדם והגירה שהתמחה במשפט הפלילי, הודיע כי כל הכנסותיו מהספר יועברו כתרומה ללובי למאבק באלימות מינית בראשותה של יעל שרר.
*
ראשית, כל הכבוד שהסופר החליט לתרום את ההכנסות למאבק באלימות מינית- זה תמיד מבורך.
העלילה לכאורה די בנאלית (ממש לכאורה). תלונה של בחורה על אונס של פרופסור למשפטים באחוזת נופש. אנדרסון- הפרופסור שמואשם באונס מתעקש בכל דרך שהוא חף מפשע.
ובעידן ה-METOO כמה קשה להיות בצד של הנאשם. דעת הקהל, מערכת המשפט וכולם מצדדים בקורבנות.
בסרט הצרפתי האשמה, שהוקרן לפני כמה חודשים, הסוגיה הזו מובאת בפני הצופה בצורה מוחשית ביותר.
תומר ורשה הוא עו"ד שמכיר היטב את מערכות המשפט, מחליט למקם את העלילה בארה"ב ולא בישראל. שזו החלטה מעניינת.
הוא משלב בעלילה את גל, בחורה צעירה שבמהלך הטיול הגדול מגיעה לארה"ב וחוברת לבלש ובנו במטרה לסייע לאנדרסון. לא ברור עד כמה היא משמעותית בהתפתחות העלילה, הייתה לי הרגשה שזו תשתית לספר ההמשך במידה ו-וורשה יחליט לכתוב.
הכתיבה קולחת, הדמויות לא מתוחכמות מדי, הבנייה של המתח- ראויה (פה ושם יש קטעים מיותרים), הרצון של הקורא לפצח את הפרשה גרמה לי לנסות ולחשוב האם ומי באמת עומד מאחורי איימי רוג'רס.
נ.ב. האיור על הכריכה- פחות היה לטעמי.
ממליצה על הספר לחובבי ספרות המתח.

אם תשאל שוב. מאת מרי בת' קין. הוצאת תכלת. מאנגלית: רחלי לביא 440 עמודים.

"העניין הוא פיטר, שמבוגרים לא מתנהגים בצורה יותר הגיונית מאשר ילדים. זאת האמת" עמוד 164.

זה תמצית הספר. מערכות יחסים בין ילדים למבוגרים. בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה.

ספר שמתאר את החיים בפרברים של אמריקה איפה שהוא בשנות ה-80. מאוד סטראוטיפי מבחינת הדמויות וגם ההתרחשות.

חברות טובה בין ילדים שהם שכנים, נקטעת באיבה בגלל טרגדיה של המבוגרים. והילדים משלמים את מחיר הניתוק בין המשפחות.

פיטר, שאמא שלו העיקה על חיי המשפחה ועל הסביבה, פוגעת באחד מבני המשפחה של קייט שנחשבים מיינסטרים שכזה.

העלילה בסדר. הדמויות בסדר. ההתפתחות תוך כדי קריאה בסדר. הכל בסדר לא מעבר לזה.

אני יודעת שרבים אהבו את הספר, אני פחות. הכתיבה מאוד צפויה. לא הצלחתי להתחבר באמת לאף אחד מהגיבורים הראשיים והמשניים.

ברור לי שישנם ספרים שאם הייתי קוראת אותם בשלב אחר בחיי- ייתכן וההתייחסות הייתה אחרת.

התמונה על הכריכה גם היא לא תורמת לייחודיות של הספר.

אם תרצו לקרוא ספר על אנשים באמריקה של שנות ה-80 שגם מלמדים אותנו על החיים עצמם- זה הספר.

לפני כמה שנים הייתי בטיול ביפן.

באחת המסעדות שבהן אכלנו, החשבון יצא 8.10 יאן. השארנו שטר של 10 יאן והלכנו לדרכנו. השעה הייתה שעת ערב לא מאוחרת. אחרי כמה מאות מטרים, אנחנו שומעים, מישהי רצה בעקבותינו ומנסה ללכוד את תשומת הלב שלנו. הסתובבנו לאחר, והמלצרית, חסרת נשימה כמעט, באנגלית רצוצה מסבירה לנו שאסור לצוות לקחת טיפ והיא חייבת להחזיר לנו את ה-1.90 יאן.

לא התווכחנו ובדקנו את העניין- ואמרנו לנו שביפן לכבוד הוא לשרת את הלקוחות והמנהג של טיפ הוא מעליב אותם.

הספר זרה ביפן של הישראלית סוזי כהן מספר באמצעות סיפורה האישי של סוזי על ההבדלים בין ישראל ליפן. מזרח ומערב- זה בלשון המעטה.

סוזי קבעה את חייה ביפן. היא מספרת כיצד הגיעה לשם בעקבות משבר אישי ומשפחתי והחליטה לקבוע את משכנה ביפן עם בעלה והבן המשותף שלהם.

בסה"כ הקריאה בספר קולחת, למעט כמה טעויות בעימוד הספר. אני הרגשתי כמו ב"ערב שקופיות" של פעם, כאשר אנשים היו חוזרים מחו"ל ומזמינים את המשפחה והקרובים לשתף בחוויות.

הפרק על החתונה (עמוד 84), הפרק על המוות (עמ' 140) מזקקים ומחדדים את הבדלי התרבויות בין יפן וישראל

וכמו שכותבת סוזי בעמוד 159: "היפנים פועלים מהראש. הם מצייתים לחוקים בצורה עיוורת כמו מכונות. הישראלים, עובדים עם הראש, אבל מכניסים לתוך זה את הלב, ומציבים סימן שאלה על כל העניין"

סוזי חיה כמהגרת. וזה בא לידי ביטוי בכל הנדבכים של חייה.

החלקים בספר שהתייחסו לבן של סוזי ואוקבו היו המעניינים ביותר. ילד לזוג מעורב, שהוא גם חצי אח לבניו הבוגרים של אוקבו הציגו בזווית מעניינת את הדילמות של משפחה שכזו.

בכללי: הספר נחמד. לא יותר ולא פחות. האיור בכריכה- בנאלי משהו.

קבלו את בנימין בובק, שמתאר את עצמו בעמוד 76:

"בנימין בובק: טרום- סוכרתי, טרום-סרטני ופוסט טראומטי. כל מכריי מספידים אותי, אבל אני בריא כמו סוס בלגי".

ירמי פינקוס הסופר החד והמושחז, התל אביבי (עוד לפני שהיא הפכה לעיר היקרה בעולם) עושה זאת שוב.

הוא חומד לצון, בעלילת הספר, אודות החמדנות של בני האדם. מאחורי הרצון שלהם לסייע לבובק, שמתקרב לישורת האחרונה בחייו, עומדת תאווה עזה לרשת את שלל נכסיו של האיש.

בנימין בובק, צייר תל אביבי, מוקף חברים ונשים ממגוון גילאים. עצלן, שמרן, חובב הטיפה המרה, משוטט בין בתי המרזח של העיר, מבין שהסלידה של הסביבה מאורח חייו היא כאין וכאפס לעומת הרצון של כולם להנות מהבית שלו בעיבורה של תל אביב וחשבון הבנק המנופח שלו.

בובק רווק. ללא ילדים. ולכן עבור הסובבים אותו זה מכרה זהב.

וזו נקודת המבט של בובק על ה"מכרים" שלו: "מיכאליס נוטל את מכתב השחרור מידה ומעיין בו בכובד ראש. כיאה לנשאי האגודה להצלת בובק בכפייה". עמוד 268.

והוא מתבדח עליהם ואיתם בפניהם ומאחורי גבם. וזה מצחיק ושנון עד מאוד.

לירמי פינקוס שפה משלו. לגברת עציוני, השכנה שמאוד דואגת לו- שני בנים. בובק קורא להם: "כסליו וטבת"

בני המשפחה שגם הם מקרקרים מסביבו ומבטיחים לו הבטחות להידוק הקשר המשפחתי, העניק בובק את השם "בריאות וחולי"

הבר המועדף עליו- "מגוז". זה הבר שמהווה את מרכז חייו של הגיבור. הוא תמיד קיים שם.

והוא מבקש מכולם "חכו קצת עם הקדיש".

לכל אורך הספר, שושנה פרדריך, עורכת דין שמטפלת בצוואה ובצד המשפטי של בובק. היא מהתלת בו, הוא מהתל בכולם ובסיכומו של דבר – המוות הוא זה שמהתל בחמדנים.

ירושות, צוואות, נכסים משותפים מהווים סלע מחלוקת במשפחות רבות. ובובק שלנו מחליט כי הוא לא ישקע במרה שחורה אלא יהפוך את העניין למשעשע.

וברגע של כנות מתוודה בובק, שהוא ממש לא מעניין אף אחד. הם "לא רואים אותי".

"החלטתי להדיר רגליי לעת עתה... מחברת בני אדם. כולם כאחד מטרידים אותי. תובעים שאכיר בקיומם, במצוקתם, בצרכים הייחודים שנובעים מאותו מעיין שופע הקרוי "אני"... כל אחד ואחד מהם זקוק לאיזו טובה, לאיזו התייחסות. עם כל הכבוד – אני לא גזבר של קופ"ח של איזה גמ"ח. קצתי בסחטנות הסנטימנטלית של אפרים בקבצנות המפונקת של מירצו'ק, בהטפות של מיכאליס, בחרונה המשוער של שרית מעטוף, ברמזים המצועפים שמפזרת לאחרונה יוליצ'קה על אודות איזה נושא עדין"- עמוד 201.

ספר נפלא. ירמי פינקוס משתמש כאמן שזירה בחרוזי השפה העברית, לא עושה הנחות לאף אחד. כולם "חוטפים" ממנו.

האיור על הכריכה- נאמן לעלילת הספר. עריכה לשונית וספרותית- מהשורה הראשונה. ממליצה מאוד.