ביקורת ספרותית על הו מכשפה אדמונית! מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד
ספר מעולה

---

הו פיצג'רלד ידידי, יא מכשף, יא וירטואוז, אתה נהדר!

מרלין גריינג'ר עובד בחנות ספרים קטנה ורומנטית, אפלולית ומסתורית. הוא מאוהב בבחורה יפהפייה, אדומת שיער. בשעה 17:30 מידי יום מסיים את יום העבודה בחנות וחוזר חזרה לחדרו ומבעד לחלון משקיף אל הקצה השני של הרחוב שם מאחורי חלון קטן, בדירה קטנה, האורות נדלקים בשעה 18:00 והבחורה היפה מתעוררת לחיים. הוא לא מכיר אותה, הוא לא יודע עליה דבר, מעולם לא נפגשו, מעולם לא דיברו. הוא קורא לה קרוליין.

מרלין וקרוליין נפגשים בפעם הראשונה כשהיא נכנסת יום אחד לחנות. היא התיישבה על השולחן, הוא התיישב מולה. "הייתי חייבת לראות אותך" היא פתחה ואמרה. "אני יודע" ענה. השניים שוחחו לכמה רגעים ואז קרוליין קמה באחת תפסה את הספר הראשון שראתה ושיגרה אותו אל חלל החנות. השניים המשיכו במלאכה; ספרים עפו באוויר, כריכות נתלשו, דפים נקרעו, זכוכיות התנפצו, לשניים לא היה אכפת, הם השליכו לכל עבר ספר אחר ספר. תוהו ובוהו. קרוליין זרקה את הספר האחרון, הסתובבה אל מרלין שלחה חיוך שובב ויצאה מהחנות.

8 שנים לאחר אותו יום מרלין ואשתו לעתיד יושבים במסעדה, הוא מציע לה נישואים, ובשולחן אחר מבחין בקרוליין יושבת בחברתם של כמה גברים. קרוליין אדמונית ויפה, נחשקת ומסתורית, היא דוגמה קלאסית לחיי הזוהר של שנות ה-20, רועשת, תוססת, סוערת, צוחקת ורוקדת. סביבה תמיד יש קהל של אנשים, גברים ואפילו נשים, היא מטריפת חושים, קסומה, בלתי מושגת. הימים עוברים, הזמן ממשיך בשלו, והשנים חולפות, מרלין התחתן, הוא אבא. במהלך חייו, כל כמה שנים, יפגוש בקרוליין שוב, כמו בפעם ההיא במסעדה מרחוק, ובכל פעם תחושת פספוס כואבת תצוף אל פני השטח ותצבוט את לבו. הפעם האחרונה תהיה הגורלית בהחלט.

המציאות שלנו היא סובייקטיבית לחלוטין, משתנה מאחד לאחר. הדרך בה אני רואה ומבין את העולם לא זהה לאופן בו אדם אחר רואה ומבין וחווה את העולם סביבו. אנחנו מתהלכים בעולם הזה שנתון לנו ואנחנו אלו שמנסים להבין אותו בעזרת הניסיון שאנחנו צוברים במהלך הדרך, אנחנו אלו שבוחרים מה לראות ואיך, מה לשמוע ואיך, מה לדעת ואיך, ולבסוף אנחנו אלו, שבעזרת כל המידע שצברנו, נרכיב את התמונה שהיא המציאות אותה אנחנו שואפים לחיות.

זה כמעט כמו קסם, זו פנזטיה, ואנחנו בני האדם, כולנו, "חטאנו" פעם ולא פעמיים כשבחרנו לחיות את הפנטזיה, את החלום, לשקוע בה כשאנחנו מתעלמים מהמציאות. מדובר בעיוורון, והעיוורון הזה מזין את הנפש ונחוץ והכרחי לנו, הוא מפיח בנו חיים, הוא משרה בנו תחושה של סיפוק ושובע. הבעיה היא בהתפכחות, מה קורה כשהקסם מתפוגג, כשמתעוררים מהחלום, כשמשתחררים מהפנטזיה? מה היה קורה אילו התשוקה הכי גדולה שלכם, הדבר לו השתוקקתם כל חייכם, שבמשך שנים כה ארוכות הייתם בטוחים שפרי דמיונכם, היתה מתגלה כאמתית? כמה נורא יהיה לגלות שהקסם של חייכם לא היה אלא חלק מהמציאות ואתם הייתם בסהכ ניצבים שבזבזו את זמנם על פני האדמה.

נפלא.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על הו מכשפה אדמונית!