ביקורת ספרותית על שלושה סיפורי אהבה - ספריה לעם #436 מאת יעל הדיה
ספר מעולה

---

התמסרות והתפכחות

פעם לפני זמן רב, קראתי ספר של יעל הדיה, תאונות, וחשבתי שהוא כל כך יוצא דופן באופן בו הוא הצליח לגעת בי, שבסופה של הקריאה אמרתי לעצמי, זאת סופרת לטעמי, שאת ספריה אני מבקש לקרוא. החיים חלפו וזורמו להם, וההבטחה שהבטחתי לעצמי נשכחה, כרבות מאלה שהבטחתי בחיי.

חלפו שנים, ולפני זמן עברתי בספרייה קהילתית נטושה, שנמצאת באתר בנייה, פתחתי את דלתה, ולפני התגלו עשרות ספרים בערבוביה. שם ראיתי את ספרה של יעל הדיה, שלושה סיפורי אהבה. מה שגרם לי לומר לעצמי, שהימצאותו היא רמז אפשרי לעובדה, שאני חייב לעצמי לממש הבטחה ישנה.

ספרה של הדיה, הוא קובץ של שלושה סיפורים שכל אחד מהם ראוי להיקרא נובלה בפני עצמה, העוסקים בזוגיות בה תמיד מעורב גורם שלישי היוצר משלוש רגשי המאיים על מערכת היחסים.

הסיפור הראשון מפתיע, מנקודת המבט שהדיה בחרה, לתאר זוג שלאורך הסיפור נשאר אנונימי ללא שמות, כמו להזכיר לנו, את הבדידות והניכור השורים על בני אדם, לעתים אפילו במערכות זוגיות. היא והוא היכרו בדייט, שלכאורה לא היו בו צפיות מרבות, שהתגלגל למפגש בין הסדינים, שלמחרת אמורים היו לקום ממנו עם ריקנות עצומה, אך באופן מפתיע הם מצאו גור כלב, שגם הוא נטול שם. האופן בו הוא מביט על חייהם, והדרך בה הם לוקחים עליו אחריות, מבטאים את מערכת הכוחות שמפעילה זוגיות, שאחד ממאפיינה הוא הפחד להישאר לבד, והרצון להיות שייך למישהו שפשוט דואג לך. לכל אורך הסיפור יכולתי להרגיש באווירת הבדידות והניכור ומעל הכול בצורך הנואש לחוות אהבה.

הסיפור השני, מפגיש שני אנשים, משני קצוות הקשת, כאלו שמראש את שואל את עצמך, מה לכל הרוחות מחבר ביניהם. מיה דוקטורנטית, אך בודדה ומחפשת רגשית את עצמה, ומעל הכול מחפשת אהבה. הוריה הבוגרים מחלטים להתגרש, והיא מוצאת את עצמה בסערה שהוריה יוצרו, התחשבנות מאוחרת על כך שהגבר לא אהב את רעייתו. היא ראתה במסיבה את נתן שהתחפש לליצן גלמוד, הם יצרו קשר, ממנו עולה שהליצן עבור נתן, הוא גם מהות, סוג של אדם החיי באזוטריות מתוך בחירה. האם זאת אידאולוגיה מבולבלת, או אספרגר קל? מערכת היחסים הזאת מתנהלת בחדר מוזנח, שעל רצפתו מזרון וקירותיו טחובים. העמדה חזקה לניכור ולצורך נואש במערכת יחסים שבצורה פרדוקסאלית ניראת כשקטה ויציבה, או לפחות כזאת שאמורה להרגיע יצרים סוערים. מיה מגלה שלנתן צלע שלישית, סיגל המגיעה אליו בסופי שבוע, היא מבקשת ממנו להכריע בינה ובין סיגל.

הסיפור השלישי, הוא מכמיר הלב מכולם, אלונה הייתה רק בת חמש עשר, ולמרות העובדה הזאת היא חשבה שאם תשב לבדה בשולחן בקפה מילנו, ותשרבט שירים על מפיות, בסטייל של משוררת, היא תרגיש מיוחדת. מתי היה בן שלושים כשבקש את רשותה לשבת לידה, מפגש שהוביל את שניהם למיטה, ולמערכת יחסים אסורה ומטורפת, שלבסוף הסתיימה. מתי התחתן עם מירה, לא מתוך אהבה, אלא פשוט בכדי לכסות על החלל הענק שנפער בחייו עם עזיבת אלונה, שנותרה לגביו האהבה האחת. מירה נסחה את זה בשפתה המפוכחת – הנשואים שלנו היו תחנת עזרה ראשונה שממנה ממשכים הלאה. הסיפר הזה מדבר בשני קולות מבולבלים, פעם של אלונה ופעם של מירה.

הדיה כותבת בסגנון כל כך יפה, שמילותיה הצליחו לשבות את לבי מהעמוד הראשון של הספר, היא כותבת על זוגיות, תקוות, השפלות והכאבים האין סופיים, המעלים שאלה גדולה מהי אהבה ומחירה, שאלה שגרמה לי להרהר, בחיים ובמה שהם, ולבסוף היא הותירה בי תחושה של עצב גדול.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על שלושה סיפורי אהבה - ספריה לעם #436