רציתי לקרוא את הספר מאז זכה בפרס ספיר. עוד לא קראתי ספרים של קסטל בלום והעדפתי לגשת ליצירתה מספר שאינו דולי סיטי, ששמו יוצא לפניו והוא מסקרו אותי וגם מעט מאיים.
כתוב על הספר שהוא אוטוביוגרפי או סמי אוטוביוגרפי . הוא מרגיש ככזה אבל באותה מידה היה יכול להיות ממוצא כולו. האם אולי קסטל בלום היא הבת הגדולה? לפי הביוגרפיה שלה היא יכולה להיות ואם כן היא אינה חמלה על עצמה כלל.
אבל אני מקדים טיפה.
הרומאן המצרי , שגם בשמו קיימת סוג של אירוניה כי אינו ממש רומאן – לא במובן הקלאסי , מספר סיפורן של שתי משפחות ממוצא מצרי , מעליתן ממצריים עד ימינו עם גלישה נפלאה אחד למוצאן הספרדי ולגירוש ספרד ועוד גלישה לא ברורה ליהודיה שנשארה במצרים.
הפרקים קופצים בין נקודות מבט ( אם כי לא בגוף ראשון ) של בנות המשפחה, תחילה אלו נשותיהם של שני אחים ואחר כך של הדור השני ששם עיקר המבט הוא של מי שמכונה הבת הגדולה ודרכה גם מכירים את הבת היחידה – שתיהן לא מקבלות שם בסיפור.
הסיפור הוא לא לינארי וקופץ בין הזמנים- דבר שלי לא הפריע ואף הוסיף.
שמעתי את הספר בהקראה של רנה ורבין שאת שמה שמעתי אבל איני מכיר . בהקראה שלה היה טון אירוני שלאורך הסיפור לא ידעתי אם זו דרך קריאתה או טון הסיפור ,אם כי לאחר סיום הספר אני מבין שזה ברובו טון הסיפור.
אהבתי את הספר ברובו , את זוית המצלמה המעט עקומה שדרכה נחשפות הדמויות וחייהם. את ההקשר בין גירוש ספרד לגירוש מהקיבוץ פספסתי אבל הוא נוכח ומוסיף לספר נקודות. לקראת סוף הספר משהו בו מתרופף ומזויות מעניינות הוא נופל , מבחינתי , לבורות של ספרות ישראלית : החיים חסרי משמעות , אנשים הם קטנוניים , חסרי משמעות והזמן מוחק אותם בעודם חיים.
יתכן וכל זה נכון ( טענתי בפני חברה שזה בגלל שכולנו גדלנו על דבורה בארון ובדמי ימיה של עגנון והיא טענה שזה בגלל שהשמש פה קופחת ואי אפשר להסתתר), ואני יכול להביט על שכני ועל חיי ולתאר אותם כך אבל זו רק זוית אחת של הקיום והספרות הישראלית מאוהבת בה ( אותה חברה טוענת שזה בגלל יעקב שבתאי ולא מי שציינתי ).
בכל אופן , בין אם זה אני או הספר או שילוב , השליש האחרון צינן את חיבתי לספר. אני אנסה עוד ספרים של קסטל בלום , כתיבתה מסקרנת . מחכה שדולי סיטי יצא באודיו.
זה הספר השני השנה שקורא על יהדות מצרים. מהעליות שנמצאות בין מזרח למערב ואשמח לקרוא עוד ספרים שנוגעים בה.

















