#
לינדזי בוקסר היא בלשית במשטרת סאן פרנסיסקו, שפטרסון המציא בשביל סידרה חדשה. היא יפה, חיה לבד אחרי גירושים כואבים, מתמודדת עם קריירה תובענית ועם בעיות בריאות רציניות. היא מתמנה לנהל תיק חקירה של רציחות מזעזעות של חתנים וכלות סמוך ליום הכלולות, רציחות שנוספו להן אלמנטים מחרידים – כאילו אין די ברצח – ורמיזות מיניות קשות.
אז למה לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת מהדמויות ולהתלהב מהסיפור, עתיר הנרצחים, הדם, הטוויסטים והחמימות החברותית של לינדזי ורֵעותֵיה? כי לא הצלחתי להאמין למילה ממה שכתב פטרסון. ולהאמין לסופר מתח (זה אפשרי בהחלט ותלוי לחלוטין בכשרונו וברמת הידע בה הוא שולט) זה הצעד הראשון בהתלהבות ועניין מהספר שהוא כתב.
כשבדקתי ראיתי שלמרות שלא פגשתי אותו קודם, פטרסון הוא סופר פורה בהחלט ויש לו לא מעט מעריצים. יש לו המון ספרים (אפילו מה שנראה לפי הכריכה כספר ילדים...) למה לא האמנתי לו?
- הוא כתב דמות של אישה. מנסיוני מעט מאד סופרים בכל הז'אנרים מצליחים לכתוב דמות מהמגדר הנגדי בלי שהצרימה תורגש. פטרסון אינו אחד מהם. לדוגמה הגיבורה שלו מתארת את אחת הקורבנות במלים "קלה להשגה". ביטוי שבדרך כלל אישה לא תשתמש בו, לדעתי. הגיבורה גם "מלאת זעם". יש כמובן נשים זועמות, אבל ככוח מניע לפעולה (כמו להתחיל מכות בבאר, נגיד) זעם יתאים יותר לגברים, נראה לי. גם סצינות המין בספר נראות מתאימות יותר לדרך בה חווה גבר, מאשר אישה.
- לינדזי מקימה "מועדון נשים לפתרון התעלומה". המועדון כולל עיתונאית. לא יודעת, קראתי המון ספרי מתח. באף אחד לא היתה אפשרות קלושה שהבלש (מהמשטרה) יחבור לעיתונאי. שני אלה הם כמו הקצוות המנוגדים של המגנט. הם יסתדרו בלית ברירה אבל לא יחלקו סודות מקצועיים.
- למרות הניסיון הרב של הבלשית היא נוטה לעשות טעויות של טירונית – כמו להגיע לאיזור סכנה לבדה.
מעבר למה שאמרתי הספר מספק בידור סביר, הסופר שומר היטב על חוט הסיפור שלו, דואג שנשנא כהוגן את החשוד. לא מכריח אותנו לקרוא על אבל, פחד-מוות ושאר רגשות שליליים של הגיבורה ומתאר את כל אלה כבדרך אגב. 412 עמודים. לאלה הבודקים ומחשבים את התמורה פר עמוד.


















