ביקורת ספרותית על מגרש החיים מאת צ'אד הארבך
ספר טוב

---

#
כמו ספר של פעם. הוא אמנם שייך לחלוטין לתקופתנו - אנשים מסמסים שם בטלפון, (וגם ממש מדברים בטלפון...) עושים שימוש נמרץ במזכירה אלקטרונית (טוב, הספר יצא לאור ב 2011) מתייחסים בטבעיות ללהט"בים, אבל הוא כתוב כמו שכתבו פעם – כמה דמויות, רובן מפותחות היטב, עלילה שמונעת על ידי תפישת עולמה והאופק אותו רואה הדמות, יחד עם נסיבות חיצונית שהן "גורל" או "מזל" לפי העניין. זו סאגה רחבת היקף, המתארת תהליכים ארוכי-טווח למרות שהם קורים בזמן לא ארוך.

סביבת הסיפור היא קולג' די ישן ודי יוקרתי, לא מרשים במיוחד מבחינה אקדמית (שזו כמובן לא סיבה לא להעריך אותו). הקולג' הזה אינו מספק רשמית מילגות ספורט אבל מחונני הספורט שמגיעים אליו מקבלים צ'ופרים שווי כסף. מי שמנהל את הקולג' הוא בוגר לשעבר, שזכה לסוג של תהילה אקדמית (קצרה!) בזכות איזו תגלית מקרית וגם בזכות מראהו המצודד, חינניותו ויכולתו המוכחת לגייס כספים.

הסיפור מאיר כמה סטודנטים המשתייכים או קשורים לקבוצת הבייסבול של הקולג'. זו קבוצה שבמאה השנים האחרונות לא הצליחה להגיע להישגים מרשימים, מה שלא מנע את המשך פעילותה, מסורת וכו'. אבל בשנתיים האחרונות הצטרף אליה סטודנט – אולי אפשר לקרוא לו כך – גאון בייסבול טבעי, אחד שמצליח לעשות מה שעושים בבייסבול (זורקים? רצים?תופסים? משהו כזה) באופן כל כך מוצלח שהוא מושך לראשונה לקולג' ציידי ראשים של כישרונות צעירים. קפטיין הקבוצה, קצת בוגר ממנו, הוא שגילה אותו במקרה וארגן את הגעתו לקולג' כסטודנט (המוכשר הוא בן למשפחה של צוארון כחול, לא חלם ולא תכנן ללמוד לימודים גבוהים). הקפטיין, כך מתברר לו, מצליח במיוחד להפוך אחרים למצליחים, אבל כושל בהפיכת עצמו לכזה. מנהל הקולג', רווק מבוקש בן 60, פוגש לפתע באהבה שלא ציפה לה והוא לא יודע מה לעשות איתה, גם הוא אחת הדמויות המוצלחות של הארבך.

זה ספר ביכורים של הסופר. הוא לא התקמצן במלים (509 עמודים לספר) כותב היטב, מספר סיפורים יפה מאד, מאפיין יפה את חיי הסטודנטים בשלב הטרום-אקדמי. הם לומדים 3-4 שנים בקולג', שנראה כמו הרחבה של התיכון + אפשרות לעשות ככל העולה על רוחם, בלי פיקוח (וזה נתפס בעיניהם כפלוס גדול, כמובן). חלקם ימשיכו ללימודים אקדמיים כמו שאנו מכירים אותם, וחלקם יסתפקו בתואר "בוגר קולג'" ויחיו את שאר חייהם עם זכרונות התקופה רוויית האלכוהול והספורט הקבוצתי. הספר כולל ה-מ-ו-ן תיאורי בייסבול עליהם דילגתי, כמובן כי לא הבנתי כלום. אבל גם ללא תיאורי המשחק – שודאי יוסיפו למי שמכיר אותו ומבין את האנלוגיות שעשה הסופר – וגם בלי קיצוץ הכרחי של עמודים מיותרים, שיקטינו את הספר למידה נורמלית - הספר הזה הוא דוגמה טובה לאיך צריך לכתוב ספר. וספר ביכורים על אחת כמה וכמה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מגרש החיים