כשסיימתי לקרוא את "רחוב אלף הפריחות", חשתי צער עמוק משתי סיבות: קודם על כך שהסתיים לו הספר הקסום הזה והסיבה השנייה היא שזהו ספרה היחיד של גייל צוקייאמה שתורגם לעברית. הספר הוא מסע קסום ליפן והתרבות היפנית, מסע המתחיל לפני מלחמת העולם השניה ומסתיים בשנות ה-60.

טיילתי והדרכתי ביפן פעמים רבות כך שהתרבות היפנית מוכרת לי היטב ובכל זאת הוקסמתי מתאורי הדברים, מתאורי המקומות ומהדקויות הרבות שהסופרת השכילה להכניס לסיפור הזה.

זהו סיפורם של שני אחים הגדלים בבית סבם וסבתם בשכונת ינקה (Yanaka)בטוקיו. אנו חווים איך מתמודדת האוכלוסייה בטוקיו עם מלחמת העולם השנייה, ההפצצות האמריקאיות המסיביות על טוקיו, האסון הנורא בהירושימה ונגסקי, החיים בטוקיו תחת הכיבוש האמריקאי בן 7 השנים, הליך השיקום אותו צריכה יפן לעבור, התמודדות הדור הצעיר עם זוועות המלחמה, ההתמודדות הקבועה של החברה היפנית עם השאיפה והצורך לקדמה מצד אחד ועם הצורך להישאר נאמנים למסורת היפנית בת אלפי השנים מצד שני: הביקור במקדשים, הסומו, תאטרון הנו והערכים המקודשים ליפנים כמו הנאמנות למשפחה והכבוד.

כל אחד מהאחים מתפתח לכוונים שונים והסופרת טווה לנו סיפור משפחתי מרתק על רקע כל הארועים הנ"ל. יש לנו כאן יחסי הורים וילדים, יחסי בין אחים ואחיות, יחסים בין בעל ואשה על רקע טרגדיות ואובדן דמויות קרובות שכל אחד מהם חווה בצעירותו ועל רקע השאיפה לפתח קריירה מצליחה והגשמה עצמית.

אני חייב לציין שבשלב מסוים בספר חששתי שהסופרת גולשת קצת ולקראת סיומו הספר יהפוך לעוד אחד מספרי רומן רומנטי כזה, אך לא, זה ממש לא קורה כאן.

אין לי ספק כי כל מי שמכיר את יפן, תרבותה ומנהגיה יהנה מהספר הנאה מרובה. מי שאינו מכיר, הספר הזה בהחלט יכול להוות את שער כניסה לעולם המופלא הזה.

ספר נפלא ומומלץ, מהטובים שקראתי על יפן המודרנית.

שכונת ינקה בצפון טוקיו היא מקום קסום ואני ממליץ לכל מי שמגיע לטוקיו ורוצה לראות את טוקיו ואת יפן של פעם, לבקר בה. שכונה זו לא נפגעה ברעידת האדמה הקשה ביפן בשנת 1923 וכמו כן לא הופצצה על ידי האמריקאים בשנות המלחמה כך שהקסם של יפן המסורתית נשמר בה עד היום. אני כל כך אוהב את האזור הזה שאפילו כתבתי עליו לא מזמן. הנה הקישור למי שמעונין:

https://bit.ly/3bcMaUc

כתיבה על מאורעות דרמטיים בצבעי פסטל.
הספר מתיחס לדרמות יפניות משפחתיות כשברקע מלחמת העולם השניה.
התרבות היפנית, הסומו ובניית המסכות הן העומדות ברובד השני של העלילה.
בנוסף יש גם תיאור של תמורות חברתיות בזמן ואחרי מלחמת העולם השניה.
הספר מדגיש את האיפוק היפני ותרבות אי החצנת הרגשות.
ועם כל זאת נשארתי אדיש כי:
- לא הזדהתי עם הסבל של מלחמת העולם השניה, כי לא היתה התקוממות. נוסיף לכך אילו יפן היתה מנצחת, אף אחת מהדמויות לא היתה מצטערת יותר מדי.
- גם ההצגה של תרבות המסכות או הסומו היא שטחית ולא משתפת אותי בחלק מהמרכיבים העמוקים שבה כך שלאחר הקריאה אומר לעצמי כי אני מבין יותר את תרבות יפן.
למשל הקריאה של הכשרת הסומו והמונחים שלו שאינם מוכרים לי ואינם מוסברים בספר, הפכה אותי אדיש לנרטיב זה.
-ולבסוף הספר הוא על גבול הרומן למשרתות כי גם כאן יש את הגיבורים הטובים ששורדים ומצליחים,
והעלמות של הרעים מבמת הסיפור.
והמרגיז מכל תזמון ארועים דרמטיים דווקא למשפחה זו.
אחרי כל זה למה להשקיע זמן בו?
כי כמו בציור אקוורל, כל משיחת מכחול מעצימה את הגוון. כל סיפור על יפן מוסיף לתחושה של המדינה הזו ותרבותה.

הייתי ממש מרותקת לספר הזה! למיטב ידיעתי הוא לא כל כך מוכר בארץ וחבל. מסופר על חייהם של שני אחים יפניים באיזור הזמן של מלחמת העולם השניה. מומלץ מאוד למי שאוהב לקרוא סיפורים עם ניחוח של תרבויות אחרות, כמו צילה של הרוח, הקתדרלה ליד הים, האי של סופייה, רודף העפיפונים...

מעניין מאוד, סיפור על החברה היפנית בתקופת המלחמה, כתוב עי' סופרת אמריקאית בת לאב יפני אך בפועל לא חוותה את מה שהעם היפני חווה. ואם זאת מתואר מאוד אותנתי ורגיש. מומלץ.

מעולה,קריא,זורם, מסופר על 2 משפחות הגרות באותו עיר שהאובדן והתקווה מאחדות בינהם, וכיצד ארועים לא צפויים משפיעים על חייהם.

טוב. בדרך מעניינת נותן את אוירת החיים של ילדים ושמפחות ביפן בתקופה לא פשוטה. פשוט טוב.