רונית ואבישי הם זוג נשוי ויציב. נשואים כשני עשורים, הורים לשני מתבגרים. הוא קצין בקבע, חולש על גזרה חמה ובעייתית. היא מורה לגיל הרך. זוג רגיל, חי את חייו עד לאותו יום בו רונית רואה הודעה בנייד של אבישי. הודעה שלא משאירה מקום לספק, מאישה אחרת.
תוך כדי הקריאה בספר התקבלה ידיעה על רעידת אדמה שהיתה באזור כרתים והורגשה גם אצלנו. ופתאום חשבתי שגם רונית חוותה סוג של רעידת אדמה. אבל רעידת אדמה פיזית - לרוב- אפשר לשקם. אבל זו הרגשית הרבה יותר קשה לשיקום. הצלקות שהיא משאירה לעולם יהוו תזכורת לסערה שזו הותירה.
הסיפור סובב סביב ההודעה הזו, ענת לוי לוקחת את הקורא ללוות את רונית בדרך שהיא עושה. החל מההתפרקות, ועד לאיסוף העצמי של השברים, החיבור מחדש, והולדתה של רונית מחוזקת יותר, אישה שעברה דבר או שניים שמבינה שסיפורי אהבה האמיתיים הם לאו דווקא אלו החפים מפגמים, והמושלמים. אולי דווקא אלו שיש בהם אי אלו סדקים שהזמן חרץ בהם - הם העמידים יותר.
אני אוהבת את הכתיבה של ענת. היא מיטיבה לכתוב על אנשים ועל מערכות יחסים. ועוד יותר אוהבת את הדמויות שלה. גם בספר הזה , וגם בספרה הקודם. הגיבורים הם לא כאלו גדולים מהחיים. הם אני ואת, וגם אתה. מה שמאוד מקל על יכולת ההזדהות איתם, כמו גם עם הדברים שהם עוברים.
ומי שיחשוב שהספר עוסק בהתנהלות זוגית בלבד, טועה. הספר עוסק ביחסים בכלל, ובמשפחתיות, והרבדים בו רבים. יחסי הורים ילדים, אמהות בנות (הו, כן!!) יחסי אחים, ועוד. והכי: אהבתי את הסוף של ספריה, שהוא לא סכריני. אלא כזה. כמו החיים עצמם.
אז יש דברים שלא צריכים לנסות, אבל על הספרים של ענת אני מאוד ממליצה לנסות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
